הספד: פרופ' פנחס ארצי

פרופ' אמנון אלטמן

 

היכרותי עם פרופ' ארצי החלה לפני 48 שנים, כאשר לקחתי קורס במסגרת קורסי החובה ביהדות בשנתי הראשונה באוניברסיטה. איני זוכר מה היה הנושא המדויק של אותו קורס, אך מה שזכור לי מאותו שיעור ראשון הוא, שבסופו נגשתי אל פרופ' ארצי ושאלתיו שאלה שהדהימה אותו באותו רגע: "האם אפשר להמשיך עם נושא זה עד הסוף?" כאשר כוונתי היתה "עד לדוקטורט". באותה שנה הייתי רשום ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה, עם התלבטויות בדבר הבחירה הנכונה שעלי לבחור מתוך מסלולי לימודים אחרים; היסטוריה היתה אז לגבי בבחינת אפשרות רחוקה יותר, והמזרח הקדום כלל לא עמד על הפרק. תשובתו החיובית של פרופ' ארצי, יחד עם שעוריו באותה שנה עתידים היו להשפיע על המשך לימודי ועסוקי בעתיד. הם חסלו את התלבטותי והביאוני לבחור במסלול בו אני נשארתי עד היום, ואשר מרגע שהחלטתי עליו הייתי שלם ומאושר עם החלטה זו.

 

מנקודת ראות של יכולת הרצאה מרתקת, יש להודות שפרופ' ארצי לא היה מרצה גדול, וזו קביעה בלשון המעטה. נקודת התורפה של הרצאותיו היתה בשפע האסוציאציות שצפו ועלו בראשו במהלך ההרצאה והסיטו את הרצאתו לסימטאות מסתעפות והולכות. זכורות לי המחברות בהן רשמתי את הרצאותיו: את הדף חלקתי מראש לשלושה חלקים: בחלק האמצעי רשמתי את ההרצאה העיקרית; בחלק העליון רשמתי את ההסתעפויות האסוציטיביות, ובחלק התחתון את הערותיו הביבליוגראפיות שהיו חלק בלתי נפרד מהרצאותיו. אך למרות מגרעותיו אלו, ואולי דווקא בגללן, כה אהבנו את הרצאותיו.

 

נקודה ראשונה שהרשימה אותנו כסטודנטים ואשר שימשה מודל לחיקוי אצל אלו מבינינו שהפכו מאוחר יותר למרצים היתה חתירתו הבלתי נלאית של פרופ' ארצי להיות מעודכן בספרות המחקרית. על רקע המצאותם בקמפוס של מורים רבים שהשתמשו לצורך הרצאותיהם במחברות ישנות שכתבו עוד בשנות לימודיהם, היה בהרצאותיו של פרופ' ארצי משהו מרענן ומעורר כבוד: הוא מעולם לא חזר על הרצאות משנים קודמות בלא שעדכן אותן, ובלא שהפנה את השומעים למחקרים החדשים. זאת ועוד, פרופ' ארצי לא הסתפק בכך שהפנה אותנו לספרות המחקרית הרלבנטית, אלא דאג להביא לשעור את הספרים הנידונים עליהם התכוון להצביע במהלך השעור. השעור עמו החל עוד לפני תחילת ההרצאה, בשעה שליווינו אותו לספריה המרכזית לעזור לו להוציא את הספרים ולהביאם לכתת הלימוד. המחזה של סטודנטים הנושאים ספרים מהספריה לכתה לצורך ההרצאה הפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים של שעוריו.

 

סימן מובהק אחר של שעוריו היה ההצמדות שלו למקורות. הוא לא היה חסיד של הרצאה פרונטאלית המסכמת את החומר המחקרי בלא עיון בו-זמני בתעודה כלשהי. דרכו שלו בהרצאה היתה, שחובה לשלב מקורות במהלך ההרצאה תוך כדי ניתוחן והסקת מסקנות מהן. וכך הטשטש בהרצאותיו הגבול שנהוג היה באוניברסיטה בין "הרצאה" ל"תרגיל", ושעוריו הפכו לדיון מתמשך בו לוקחים חלק פעיל כל הסטודנטים. זכור לי במיוחד שעור אחד כזה. היה זה בקורס על מכתבי עמארנה, בתקופה בה עמדה על הפרק שאלת הענקת הכרה לאוניברסיטת בר-אילן על ידי המועצה להשכלה גבוהה. לשעור נכנס פרופ' מכובד מאוניברסיטה אחרת שאמור היה להקשיב לשעור ולחוות דעתו על טיב שעוריו של פרופ' (אז עדיין ד"ר) ארצי. בכתה היינו אז קומץ תלמידים, אולי חמישה – ששה בלבד. אך השעור היה סוער ביותר ורצוף וויכוחים לוהטים שהדיו נשמעו מעבר לקירות הכתה על פרשנותם של אי-אלו מכתבים. מן ההדים ששמענו מאוחר יותר, הפרופ' האורח יצא המום מן ההתלהבות הספונטנית שלנו שפרופ' ארצי הצליח לעורר אצלנו. לימים, כאשר התחלתי גם אני להרצות, בחרתי ללא היסוס באותה דרך של הרצאות מתוך הכרה שרק דרך עיון בו-זמנית במקורות ניתן להחיות תקופה והתרחשויות כה מרוחקות בזמן ולא מוכרות בציבור שתיאורן ללא ליווי מקורות ישאירן יבשות וזרות.

 

סימן מובהק אחר של שעוריו, שהזכרתיו בקיצור כבר קודם, היה שפע ההסתעפויות האסוציאטיביות שלו. במיוחד מענינות ומאתגרות היו הפעמים הרבות בהן הצביע על תופעות דומות בתרבויות אחרות. בשעתו למדתי אצל מורים שונים, שרובם נרתעו במודע או שלא במודע מהפניות אל, ועל אחת כמה וכמה מדיונים בתופעות דומות בתרבויות אחרות. אלו שנרתעו מכך במודע גרסו שהשוואות כאלו מסוכנות הן בהיותן לרוב פרי אסוציאציות שטחיות שאינן חושפות את הפרובלמטיקה הכרוכה בהן ואינן מבוססות על מחקר מעמיק. בשעתו גם אני הושפעתי מדעות מסתייגות אלו ונמנעתי בהרצאותי מהשוואות כאלו. אך כיום, במבט לאחור, אני סבור שבאותן השוואות אסוציאטיביות טמונות תרומות חשובות שמרצה יכול להעניק לשומעיו, בכך שהוא מאתגר אותם לחשיבה השוואתית, נושא שכה מוזנח במחלקות להיסטוריה באוניברסיטאות. זה מחייב כמובן את המרצה להיות בעל ידע נרחב בהיסטוריה, ולקרוא הרבה על תקופות ואזורים שמעבר לתחום המוגדר של מחקריו. וכזה בדיוק היה פרופ' ארצי: בעל ידע נרחב בהיסטוריה, שהרבה לקרוא ספרי היסטוריה על תקופות ואזורים אחרים, ובמיוחד בכל הנוגע להיסטוריה של אירופה בזמן החדש.

 

בנקודה זו של היסטוריה השוואתית קשור קו מובהק נוסף של פרופ' ארצי, קו שבא לכלל ביטוי הן בהרצאותיו והן במחקריו, והוא ההתבוננות המאקרו-היסטורית. דרך התבוננות זו, שאף היא נדירה מאד במחלקות להיסטוריה, ומאותן הסיבות שמניתי לעיל לגבי היסטוריה השוואתית, מבקשת לחרוג מן הבדיקה של אירוע מסוים, קבוצת אירועים מסוימת, או אזור מסוים בתקופת זמן מצומצמת מוגדרת, ולנסות לראות מהלכים היסטוריים ארוכי טווח יותר, הנפרסים על אזור נרחב יותר ומושפעים בו-זמנית מהתרחשויות והתפתחויות בתת-האזורים שבו. זהו נסיון לחרוג מעיסוק ב"עצים" יחידים בתוך "היער" לבחינת "היער" כולו. ובכל הנוגע לחקר המזרח הקדום, הביטוי הנרחב ביותר של התבוננות כזו הוא הנסיון לקבוע את מקומו ותרומתו של המזרח הקדום בתולדותיו והתפתחותו של המין האנושי. אחד הביטויים של התבוננות כזו אצל פרופ' ארצי היתה התגבשות השקפתו על "לידת המזרח התיכון" כאזור גיאוגראפי בעל יחוד משלו, ובעל מודעות עצמית ליחודו זה. את "הלידה" הזו הוא ראה בהתגבשות העולם הדיפלומטי באזור זה במאות   13-15 לפנה"ס, תקופה לה נתן את הכינוי "תקופת אל-עמארנה המורחבת".

 

בין אם היה זה במודע או שלא במודע, פרופ' ארצי הבין והפנים שעיסוק ב"עצים" הבודדים בלבד, בלא נסיון לתפוס את "היער" כולו, ובלא להשוות את התופעות המתגלות בו לתופעות דומות או שונות המתרחשות באזורים ותקופות אחרים, ישאיר את ממצאי מחקריו בחזקת מוצגים מוזיאוניים בלבד ללא כל משמעות נוספת. רק שיבוצם במערכת היסטורית וגיאוגראפית רחבה יותר תעניק להם משמעות של ממש, משמעות שאותה יוכל הוא להציג לפני הסטודנט השואל: "מדוע חשוב לי לדעת זאת?!"

 

כאמור לעיל, בשל נקודות אלו, ולמרות מגרעותיו כמרצה, אהבנו את שעוריו. אך מעל לכל אהבנו אותו כמורה, ובמסגרת היבט זה – בראש וראשונה בשל יחסיו לתלמידיו. הוא היה היפוכו המוחלט של המרצה המתנשא היוצר חיץ ומרחק מתלמידיו, שלעולם אין לו פנאי להאזין למשאלותיהם. יחסו לתלמידיו התבטא קודם כל בהקפדה הרבה שהקפיד לא לבטל או לקצר את שעות הקבלה שלו. שעות אלו היו לגביו בבחינת דבר קדוש שאין לפגוע בהן. אך למרות שבכל השעות האחרות לשהותו בקמפוס קשה היה לתפוס אותו לשיחה בשל ריבוי המטלות שנטל על עצמו, לעולם לא הסס לקבוע פגישות עם תלמידים מחוץ לשעות הקבלה. בפגישות אלו הוא התענין לא רק בשאלות הלימודיות, אלא גם בבעיות אחרות שהטרידו את תלמידיו בחייהם הפרטיים. ביתו בירושלים היה פתוח לפני תלמידיו, והוא יחד עם פאני אשתו דאגו לארח אותנו. אני עצמי, עוד בהיותי סטודנט עדיין, זכיתי להתארח לא פעם בביתם ואף לישון אצלם. בפגישותיו עם הסטודנט, כפי שגם בשיעור עצמו, מעולם לא גער בו על שגיאה או מחדל שעשה, ואפילו לא כאשר זה התרשל בהכנת השעור כנדרש. תחת זה נקט בצעדי עידוד תוך שהצביע על הכיוון בו יש לחפש את הפתרון. בתוך הערב-רב של טיפוסי מרצים שונים עמם נפגשנו בקמפוס, הוא הצטייר בעינינו כדמות אבהית המניח את ידו ברכות על כתף תלמידו לתמוך בו ולעודדו. ואילו באשר לאותם תלמידים שמצא אותם כחוקרים מבטיחים בעתיד, כלפי אלו הוא הרגיש חובה מוסרית לתעסוקתם בעתיד ודאג ללא הרף למצוא להם מקום באקדמיה. יותר ממרצה אחד בבר-אילן חייב את העסקתו כאן למעורבותו של פרופ' ארצי. יחס זה המשיך גם לאחר פרישתו מן ההוראה, ובא לידי ביטוי בולט במאמציו הבלתי נלאים למצוא מקום באקדמיה למישהו היושב בינינו כאן באולם. אני יכול להעיד על שיחות טלפוניות רבות שניהל עמי בנסיון למצוא מקום באקדמיה לתלמיד זה או אחר.

 

הדאגה לתלמידיו, השעורים שנתן, וההכנה הפיסית להם בחיפוש אחר ספרים, כל אלו תפסו חלק ניכר מן זמן שהותו בקמפוס. על אלו נוספו המטלות שנטל על עצמו בעניני האוניברסיטה. אוניברסיטת בר-אילן נתפסה בעיניו לא כמקום עבודה ותו לא, אלא בראש וראשונה כמוסד בעל יעוד חינוכי ושליחות לאומית. יעוד ושליחות אלו העסיקוהו ביותר והביאוהו ליזום יוזמות רבות, מהם קרמו עור וגידים מספר מוסדות באוניברסיטה כמו הועדה למחקר, ההוצאה לאור של בר-אילן, סידרת המחקרים של האוניברסיטה תחת השם "בר-אילן", המכון האשורולוגי, וסידרת הספרים Studies in History של המחלקה להיסטוריה, והיה בין היוזמים של הסידרה Bar-Ilan Studies in Near Eastern Languages and Culture, וכן את מסלול הלימודים באשורולוגיה. כמו כן היה בין היוזמים ליסוד האגודה האשורולוגית הישראלית. כל אלו תפסו חלק ניכר מאד לא רק מזמנו אלא גם ממחשבתו, מה שבא למרבה הצער על חשבון המחקר.

 

הוא היה פורה מאד גם מבחינת הרעיונות המחקריים שהגה, אך למרבית הצער אלו באו לכלל ביטוי חלקי בלבד במאמרים ובערכים האנציקלופדיים שכתב (בעיקר באנציקלופדיה המקראית). בשנים האחרונות, לאחר פרישתו מן ההוראה, קיווינו שיוכל להתפנות ולסיים את ה-Opus Magnum הגדול שלו – תרגום מכתבי אל-עמארנה, בו עסק מזה מספר עשורים, ויוכל אז להתפנות לפרויקטים נוספים אותם תכננתי עמו ואודותם שוחחנו רבות. אך התדרדרות שחלה בד בבד במצב בריאותו, חזרה והגבילה את מספר שעות עבודתו במשך היום. הפרויקטים שהתחלנו בהם בכל זאת בשנים האחרונות היו תרגום לעברית של חוזי המדינה במזרח הקדום, האמור לכלול מבוא לתורת החוזה הבינלאומי במזרח הקדום, וחיבור מבוא ליחסים הבינלאומיים במזרח הקדום. במסגרת זו הוא עבד בשנה האחרונה על הרצאתו באקדמיה הישראלית למדעים בה ראה גולת כותרת למחקריו רבי השנים בנושא הדיפלומטיה במזרח הקדום. פטירתו הפתאומית גדעה פעילות זו בהנף גרזן אחד. כל שנותר לנו לקוות הוא, שסיומם של הפרויקטים שתכננו יהיה בבחינת גל הנצחה נאות לפעליו.