אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 665

פרשת עקב, תשס"ו

על שכר ועונש בתורה

מנחם בן-ישר

המכללה האקדמית אשקלון

סדרת עקב פותחת בברכות מופלגות לישראל, אחרי בואם לכנען (ז:יב-טז): [1] "עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתם", כי אז - "ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך" (שם:יב). גם בהמשך הפרשה נמנים שוב שבחיה הגשמיים, בחקלאות ובמחצבים, של הארץ שישראל עומדים לרשתה, ארץ כנען (ח:ז-י; יא:י-יב). לקראת סופה (שם:יג-יז) באה פרשת "והיה אם שמֹע" ומבטיחה הצלחה חקלאית לעם ישראל, אם יעבוד את ה' כמצֻווה, והכללתה של פרשה זו בתוך "קריאת שמע" שאנו אומרים השכם והערב מלמדת שחז"ל ראו בה היגד עקרוני שראוי לכל יהודי לשננו.

מקראות אלה מעלים בעיה עקרונית ובעיה פרגמטית. הבעיה העקרונית: מה טעם וערך יש ליראת ה' ולאהבת ה' הבאות מתוך ציפייה לשכר? הלא כבר אמר אחד מהראשונים שבמנסחי התורה שבעל-פה, הוא אנטיגנוס איש סוכו (אבות א, ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת (= בתנאי; או: בהנחה) לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

בדורנו עסק בסוגיה עקרונית זאת פרופ' ישעיה לייבוביץ' המנוח, [2] בהבחינו בין עבודת ה' לשמה, לבין עבודת ה' שלא לשמה. לדבריו, הבטחות השכר ואיומי הפורענות שבתורה ובנביאים מייצגים את "שלא לשמה", דהיינו: עבודת ה' פגומה, אך נסבלת, של המוני העם שאינם יכולים להשיג את אהבת ה' האמִתית, וכן עבור אלה שטרם הצליחו להגיע לידיעת ה' המופשטת-מוחלטת. לעומת זאת, התכלית האמִתית היא עבודת ה' מתוך ידיעתו ואהבתו, בתוך עולם אשר כמנהגו נוהג, דהיינו בלי שכר ועונש גשמיים על מצוות ועברות; השכר אינו אלא "שכר מצווה - מצווה" (אבות ד, ב); עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה - היא השכר, שכר שכולו רוחני. [3]

נמצאנו למדים, שהפרשה הראשונה של קריאת שמע (ו:ד-ט) אומרת מהי המטרה האמִתית של התורה ומהי התכלית האמתית של חיי היהודי: "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך... ובכל מאֹדך" (שם:ה), ואילו הפרשה השנייה של קריאת שמע, פרשת "והיה אם שמֹע" שבפרשתנו, באה לעודד את היהודי הפשוט, או את המתעלה בשלבי אמונתו, למשכו ע"י הבטחת שכר גשמי לקראת עבודת ה' באמת, "לשמה". [4]

וכאן הגענו לבעיה השנייה בשיטת שכר ועונש, היא הבעיה הפרגמטית. שהלא פיתוי זה שעל-ידי הבטחת שכר ואיומי עונש, אינו אלא פיתוי שווא. אף אם ההמון היהודי אין בו יכולת שכלית ונפשית כדי לעבוד את ה' מתוך ידיעה ברורה ואהבה טהורה, הוא מסוגל בוודאי להיווכח שמנגנון השכר והעונש אינו פועל במציאות.

כבר טען הנביא "מדוע דרך רשעים צלחה, שלוּ כל בֹּגדי בָגֶד" (ירמ' יב:א), והבעיה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ממלאת את ספר איוב ומנסרת בקֹהלת וברבים מדברי חז"ל. המעשה בתנא ר' אלישע בן אבויה מייצג את הקושי שבסתירה זו. הוא פרש מן האמונה היהודית, יצא לתרבות רעה ונהיה ל"אֲחֵר", לאחר שראה ילד שקיים מצוות כיבוד אב, שמע בקול אביו לקיים מצוות שילוח הקן - שתי מצוות שטובה ואריכות ימים מובטחות למי שמקיים אותן (ה:טז; כב:ו-ז), ואעפ"י כן מת אותו ילד.

"היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה", התריס אלישע בן אבויה, ומיד עונים לו חכמים: "'ולמען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, 'למען יאריכֻן ימיך' – לעולם שכולו ארוך". [5] את חלות השכר והעונש דוחים אפוא חכמינו לעולם הבא, בקבעם: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" - אין שכר למצוות בעולם הזה. [6]

ואולם, פשוטי המקראות זועקים נגד החלות הטוטלית של כלל זה. גם פרשיות הגמול שמנינו לעיל וגם שאר הבטחות שכר ואיומי עונש שבתורה - בייחוד שתי הפרשיות הגדולות של ברכה ותוכחה שבתורת כוהנים (ויק' כו) ושבמשנה תורה (כח) - כולן עוסקות בגמול גשמי בעולם הזה: ברכה של גשם, שגשוג חקלאי וכלכלי, ניצחון על אויבים, ישיבת בטח בארץ, והיפוכם בתוכחות.

כדי ליישב את הסתירה הזו בין הכתובים השונים, במקרא ובחז"ל, יש לשים לב, שכל תוכחות הפורענות שבתורה נאמרות אל כלל האומה, להוציא שני קטעים לקראת סוף ספר דברים (כז:יד-כו; כט:יד-כ), שבהם מדובר בקללה שתחול על חוטאים בודדים בישראל, כדי ששאר העם לא ייפגעו ממעשיהם ויבורכו. גם  פירוט הטובה המובטחת לצדיקים, נאמר לאומה כולה. [7] אין לנו אלא לומר שאין עיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש של הפרט (בכך עוסקים ספרי הנביאים והכתובים); התורה עוסקת בעם ישראל ככלל, וביתר דיוק: בעם ישראל היושב בארץ ישראל.

מגמת התורה ורצון ה' המובע בה הם שעם ישראל יישב בארץ כנען ברווחה ובבטחה, ייהנה מברכת ה' עליה, ויעבוד בה את ה' בקיום המצוות הכתובות בתורה. כך נאמר לאבי האומה בעת כריתת ברית המילה: "ונתתי לך ולזרעך אחריך... את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם והייתי להם לא-לֹהים" (בר' יז:ח); וכן ליוצאי מצרים "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא‑להים" (ויק' כה:לח). הברכה המובטחת לכלל ישראל היא אפוא אמצעי בלבד הבא לאפשר את התכלית - שישראל יישבו על אדמת הקודש ויעבדו בה את עבודת הקודש. לכן, הברכות הגשמיות של רווחה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחוקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" (שם:יא-יב). ולכן, כאשר ח"ו ישראל אינם פועלים על-פי התכלית הזאת, אינם נאמנים למצוות התורה, ממילא אין טעם שימשיכו לשבת על אדמת הקודש. אחרי אתראות בעונשים שונים, יגלו מעל הארץ; היא תקיא אותם בטמאם אותה. [8]

ניתן אפוא לומר, שברכת ה' לישראל על אדמתו, ועבודת ה' של עם ישראל, הם שני צדיה של מטבע אחת, ומהווים יחדיו את תוכן הברית שבין ה' לעמו. מעין מה שאמרנו כאן אודות הגמול בממד של כלל ישראל, כבר אמר הרמב"ם בממד של הפרט, בהקדמה לפרק חלק:

אמנם היעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה, עניינם הוא... אם תעשה המצוות האלה, אסייע לך על (=למען) עשייתן והשלמות בהן, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם לפי שהאדם אי-אפשר לו לעשות המצוות, לא כשהוא חולה ורעב, או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור. ולכן יעד (=הבטיח) שיסורו כל אלה העניינים, ושיהיו בריאים ושקטים, עד שתשלם להם הידיעה (=יהיו שלמים בדעת ה') ויזכו לחיי בעולם הבא. [9]

הרמב"ם אומר כדברים האלה בהמשך דבריו שם, וכן להפך לגבי הרשעים. הרמב"ם, שחי בהוויה של גלות וכתב עבור אחיו שבגלות, תיאר את הדברים ברמת הפרט. אנו שזכינו לחיות על אדמת הקודש בהוויה ממלכתית, מבינים כך את הדברים ברמה של כלל ישראל. והלוא אל עם ישראל העומד להיכנס לארץ כנען כיוונה התורה את דבריה.

ואשר לתנא אלישע בן אבויה, שכפר בתורה משראה את מיתתו החטופה של אותו ילד והיה ל"אֲחֵר", לא זו בלבד ששכח את דרשת חז"ל המפרשת שאריכות הימים תהיה בעולם שכולו ארוך, הוא העולם הבא, אלא אף את פשט התורה לא ידע, שאותה אריכות ימים לא לפרט העושה מצווה היא מובטחת, אלא לאומה על אדמתה. כך הוא הדבר גם בגמול, וגם בעונש. באיומי הגלות מן הארץ נאמר: "לא תאריכֻן ימים עליה כי השמד תשמדון" (ד:כו); "לא תאריכֻן ימים על האדמה אשר אתה עֹבר את הירדן לבוא שמה לרשתה" (ל:יח). לאומה שתשמור את ברית ה' מובטח: "אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נֹתן לך, כל הימים" (ד:מ); "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבֹתיכם לתת להם" (יא:ט). לפי כל אלה ודומיהם, [10] יש להבין גם את אריכות הימים הטובים, המובטחת למכבד את אביו ואמו, [11] ולמקיים את מצוות שילוח הקן. [12]



[1]     פסוקים בלי ציון הספר הם מספר דברים.

[2]     בעיקר בספרו שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם , ירושלים-ת"א תשל"ט, עמ' 71–89; 115–124.

[3]     לייבוביץ מסתמך על דברי הרמב"ם, בעיקר בהקדמה לפרק חלק (מהדורת מ"ד רבינוביץ', מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א; עמ' קי"ג-קט"ז; קלב-קלג). לעומת זאת, הסתמכות לייבוביץ על דברי הרמב"ם בחלק השלישי, פרק כח של מורה נבוכים, ניתן לחלוק עליה, ויבואו רמב"מיסטים ויכריעו.

[4]     ההבחנה בין שתי פרשיות קריאת שמע אצל לייבוביץ (שיחות, עמ' 74), היא משלו ולא מצאתיה ברמב"ם .

[5]     ירוש' חגיגה ב, א, עז ע"ב (784) בצירוף בבלי קידושין לט ע"ב.

[6]     בבלי שם. אם כי ניתן למצוא גוונים שונים בדעות של חז"ל בעניין זה. ראו א"א אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות , ירושלים תשל"ו, עמ' 384–391.

[7]     חריג כגון "לא תהיה משכלה בארצך את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג:כו) יש להבינו כברכה לפרטים הבונים את כלל האומה; כך מתוך הקשר הפסוק בייעודים שבספר הברית, שם כ:לג.

[8]     ראו ויק' ו:ב; לב:מז.

[9]     הקדמה לפרק חלק, עמ' קכז-קכח.

[10]   ה:ל; ו:ב; לב:מז.

[11]   כך מפרשים ראב"ע ורלב"ג, וכן רמב"ן בסוף דבריו על הפסוק. אריכות ימי האומה בארץ נאמרת במצווה זאת דווקא, כי כיבוד ההורים מסייע להעברה של מסורת הברית ולשמירתה מדור לדור.

[12]   בשילוח הקן דווקא, לפי הדעה (כגון רלב"ג ואברבנאל) הנותנת למצווה טעם אקולוגי, ושמירת טבע הארץ מסייעת לקיום האומה בה.