אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 668

פרשת כי תצא, תשס"ו

ענייני גיטין

הרב ד"ר רפאל ב' פוזן

המדרשה לנשים והמחלקה לתנ"ך

בפרשתנו מעלה התורה את האפשרות של מתן גט: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה עֶרְוַת דָּבָר וכתב לה ספר כְּרִיתֻת ונתן בידה ושִלחה מביתו" (כד:א).

      להלן כמה הערות בענייני גיטין והשתקפותן בתרגום אונקלוס (להלן: ת"א). [1]

א.

חכמים נחלקו במשנה בטעם המצדיק גירושין (גיטין ט, י):

בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: 'כי מצא בה ערות דבר', ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: 'כי מצא בה ערות דבר' (רש"י: לבית הלל משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון). רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'. 

ת"א: "כי מצא בה עֶרְוַת דָּבָר" -  "אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵירַת פִּתְגַּם". לכאורה משמעות דבריו היא כבית שמאי, המתירים לגרש אישה דווקא אם עברה עבֵרה, ולא כבית הלל, המתירים לגרשה "אפילו הקדיחה תבשילו". מכיוון שרחוק לומר שאונקלוס יתרגם כבית שמאי, היו שניסו לפרש את התרגום כבית הלל - המקדיחה תבשיל בעלה ומתכוונת לצער אותו, עוברת על דברי בעלה וזהו "עֲבֵירַת פִּתְגַּם", אך פירוש זה נראה דחוק. [2]  ואולם המעיין ימצא שהתרגום אינו מתאים גם עם בית שמאי, ש"לא יגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערוה", כיוון שלפי בית שמאי היה לו לתרגם "עֶרְוַת" בלשון   עֶרְיָה, דוגמת "וירא חם... את עֶרְוַת אביו" (בר' ט:כב) - "יָת עַרְיְתָא דַּאֲבוּהִי". [3] לכן נראה שאונקלוס מלמד פירוש מחודש: "עֲבֵירַת פִּתְגַּם" משמעו עבֵרה על דבר ה'. כמו: "ולא יִרְאֶה בך עֶרְוַת דָּבָר" (דב' כג:טו) - "וְלָא יִחְזֵי בָּךְ עֲבֵירַת פִּתְגָּם". [4]  

מכיוון שהתרגום נועד להמון העם, [5] לא תרגם אונקלוס כבית שמאי שרשאי הבעל לגרש את אשתו רק אם מצא בה דבר ערווה, אך גם לא כבית הלל המתירים לגרש על הקדחת תבשיל, וכל שכן שלא כר' עקיבא, המתיר לגרשה "אפילו מצא אחרת נאה הימנה". לפי ת"א, רק אם מצא הבעל באשתו דבר חטא, שהוא "עֲבֵירַת פִּתְגַּם", רשאי הוא לגרשה.

ב.

אונקלוס תרגם "ספר כְּרִיתֻת" - "גַּט פִּיטוּרִין". לעומתו, התרגום המיוחס ליונתן תרגם: "ספר תֵּירוּכִין", ואילו בתרגום נאופיטי מתורגם "אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין".  שלושת התרגומים מופיעים במשנה: "גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. ר' יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מינאי (וזה שיהא לך ממני) ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין (גיטין ט, ג).      

      לשון "גַּט פִּיטוּרִין" שבת"א מוכיח שמונחי הלכה משפיעים על התרגום. [6] ומתרגומי "ספר תֵּירוּכִין" ו"אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין" היו שביקשו ללמוד על קדמות התרגומים. [7]  וראה "מתורגמן" (שורש פטר) שציין לתרגום יונתן בן עוזיאל: "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם" (יש' נ:א) - "אִגֶּרֶת פִּטוּרִין", לעומת: "וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ" (יר' ג:ח) - "אִגֶּרֶת גֵט פִּטוּרִין". מכאן יצא להשוות גֵּט עם אִגֶּרֶת: "ואולי שני אלה השרשים ענין אחד הם". [8] ואולם בעל "תוספות יום טוב" דחה דבריו (גיטין א, א):

גֵּט לשון ארמי. ספר כְּרִיתֻת מתורגם גֵּט פִּטוּרִין. ולא תשמע למה שכתב התשבי (ר' אליהו בחור בעל "מתורגמן") שהתוספות נותנים טעם שנקרא גט לפי שיש בו י"ב שורות, שלא כן הוא אלא איפכא שכתבו דלפיכך נהגו לכתוב י"ב שורות כמספר גט. [9]  

ג.

הפוסקים הסתמכו על ת"א לעניין נוסח הגט. ואמנם שו"ת "בנימין זאב" [10] נדרש בדיני כתיבת הגט גם לכתיב של תיבת "פיטורין" שבגט:

'וגט פטורין' - בלא יו"ד בין פ"א לטי"ת. אמנם האשר"י כתב בפרק המגרש: אבל ב'פיטורין' נראה שצריך לכתוב יו"ד מדאמרינן פרק התקבל 'פיטרוה' - דבריו קיימין. 'פטרוה' - לא אמר כלום דפטרוה מחוב משמע... אמנם אנחנו לרוב טופסי גיטין שבידינו כתובים "פטורין" בלא יו"ד. וכן הוא תרגום שבפרשת כי תצא: 'וכתב לה ספר כריתת' - מתרגמינן 'ויכתוב לה גט פטורין', והוא בלא יו"ד.

גרסתו היא כגרסת מסורת תימן - "גט פטורין" חסר יו"ד. ואולם מה שהיה פשוט בעיניו, נידון בהרחבה אצל ר' בצלאל אשכנזי [11] ביחס ל"גט שבא מאלכסנדריה למצרים... ומצאו בו 'פטורין' ביו"ד אחת (במקום פיטורין) ... ואמרו לשליח שיביא גט אחר... וקמו בית דין אחר והכשירו הגט ... ונתנו גט זה ולא רצו להמתין". [12] בתשובתו הארוכה מסתמך המשיב על מחלוקת חכמים ור' נתן לעניין לשון "פטרוה" (בבלי, גיטין סה ע"ב):

תנו רבנן: שלחוה! שבקוה! - הרי אלו יכתבו ויתנו. פטרוה! - לא  אמר כלום (רש"י: דדלמא לשון פטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת). ר' נתן אומר: פטרוה! - דבריו קימין, פיטרוה! - לא אמר כלום. אמר רבא: רבי נתן דבבלאה הוא, ודייק בין פיטרוה לפטרוה. תנא דידן דבר א"י הוא, לא דייק.

רבי נתן הבבלי, שלפעמים דיבר בארמית, הבחין בין "פיטרוה" בלשון עברית, שאינה מועילה, לבין "פטרוה" בארמית, ולשון זו מועילה לעניין הגט. אבל "תנא דידן", שהיה מארץ ישראל וכל דיבורו בעברית, אינו מבחין בין "פטרוה" ל"פיטרוה". על‑פי זה מסיק  ר' בצלאל אשכנזי:

ומדברי הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין ד, יב) נראה לכאורה דכתבינן "גט פטורין" ולא אכפת לן אי כתב יו"ד בין פ"א לטי"ת ("פיטורין") אי לא. ואפשר דהיינו טעמא משום דכל תיבה דכתיבא באורייתא או בספרי הנביאים - לא חיישינן לדקדק בה כולי האי, דהרי הוא שגור בפי הכל. והילכך "גט פטורין", דהיינו תרגום אונקלוס, כמאן דכתיבא באורייתא דמי שהוא שגור בפי הכל שהרי הכל חייבין לקרות שנים מקרא ואחד תרגום... דכל אחד לא יקרא אלא גֵּט פִּטוּרִין כמו שתרגם אונקלוס על ספר כריתֻת.



[1]     מתוך "פרשגן", ביאור חדש על תרגום אונקלוס (בכתיבה).

[2]      ראה: ר' שמשון ברוך שעפטעל, באורי אונקלוס , מינכן תרמ"ח וכן ר' נתן אדלר, נתינה לגר: באור על תרגום אונקלוס, וילנה תרל"ד.

[3]     וכתרגום המילולי של   תרגום נאופיטי (להלן: ת"נ): "אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֶרְיָה דְמִלָּה". ראה:  

      A. D ί ez-Macho (ed.), Neophyti 1: Targum Palestinian Ms de la Biblioteca Vaticana , I-V , Madrid and Barcelona 1968-1979

[4]     פִּתְגָּם היא מלה פרסית במשמע צַו, פְּקוּדָה, כבפסוק "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" (אס' א:כ). על מוצאה הפרסי רמז ראב"ע שכתב (שם): "פתגם, כמו דָּבָר. וכן בקהלת ובארמית" (השווה קה' ח:יא: "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם"). בארמית הורחבה משמעות המונח פִּתְגָּם גם לדָבָר במשמע דיבור, מַאֲמַר, כגון "אלה הַדְּבָרִים אשר דִּבֶּר משה" (דב' א:א) - "אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא דְּמַלֵּיל מֹשֶׁה", וגם להוראת עִנְיָן, מַעֲשֶׂה, כגון "אשר עשו את הדבר הרע הזה" (דב' יז:ה) - "יָת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין" (אבל המחבר האנונימי של "אחד מי יודע", שהארמית שבו לקויה, כתב " עֲשָׂרָה דִּבְּרַיָּא", מונח שאינו קיים בארמית, וכמוהו בעל "חד גדיא", שכתב "ואתא חוטרא והכה לכלבא", תחת "ומחא לכלבא").

[5]    כרש"י מגילה כא ע"ב: "שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ... שיהו מבינין את המצות". לתרגום יונתן "קלנא דמדעם" ולת"נ "ערייה דמילה", ראה: תורה שלמה , כד, עמ' ס.

[6]    כמבואר בספרִי העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס , ירושלים תשס"ד, עמ' 120‑129 בפרק "דפוסי תרגומי הלכה".

[7]     הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה כד, עמ' כא-כו, האריך להוכיח מכאן את קדמות שלושת התרגומים, ובכללם ת"נ (שהרב כשר חקר אותו בהרחבה רבה). ומכיוון ש"גט פיטורין" אינו מופיע במשנה שבירושלמי, וגם לא בכת"י מינכן וכת"י קויפמן, המזכירים רק "אגרת שבוקין וספר תירוכין", כתב רפל: "ייתכן שהביטוי 'גט פיטורין' הוכנס למשנה בדור מאוחר בהשפעת תרגום אונקלוס" (ד' רפל, תרגום אונקלוס כפירוש לתורה , תל אביב תשמ"ה, עמ' 120). וראה גם במכתבו של הרב משה פיינשטיין אל הרב שלמה זוין על הערך "גט" באציקלופדיה התלמודית: "ומה שטען החכם המערער שג' הלשונות ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין הוא משום דכן נמצא בג' התרגומים בכל אחד לשון אחר והנהיגו לכתוב בכל השלשה תרגומין, ואף שהסכים לו כ"ג, לא נראה זה לטעם ועיין בתה"ד שם ("תרומת הדשן", פסקים סימן רכח) טעם על ג' הלשונות ועל החילופים. וכנראה מדבריו שלא ראה כלל התרגומים דיונתן בן עוזיאל והירושלמי והרבה מרבותינו הראשונים לא ראו אותם, כי כתב ד"ספר תרוכין" לא אשכחן במילי דגט, דבלה"ק (שבלשון הקודש) קרי "ספר כריתות" ובתרגום "גט פטורין". ונתן טעם על מה שכותבין גם ספר תרוכין משום דהוא עיקר לשון גירושין עיי"ש. ואף שאצלינו יש תרגומים אלו, מ"מ אין לנו לומר שבשביל זה הנהיגו כל הלשונות בלא טעם, אלא הוא בשביל טעם תה"ד דהנהיגו כמה לישנא לשופרא דשטרא, וגם שכל לשון מוסיף והולך. אבל אין זה כלל נוגע להענין, כי ודאי צדק כ"ג שאין ג' התרגומים תרגום על מלת כריתות שיש לו בארמית ג' תרגומים, אלא שפירשו ענין הקרא של ספר כריתות מה זה, אבל לענין המלים דלה"ק - כל אחד הוא תרגום על מלה אחרת. וכן הוא בתה"ד שם דגט פטורין שבתרגום אונקלוס הוא לענין המלים תרגום של שלוח" ( אגרות משה , אה"ע ג סימן לד). והוסיף: "ולענין כתיבת הגט לכתחלה לכתוב בלשון ארמי, הוא מנהג קודם [קדום] מאד אולי מימי הגמ', דהא גם ברמב"ם פ"ד מגירושין הי"א כתב: כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי, ומשמע שגם לא בלה"ק. וטעם לזה לא מצינו מה שהניחו נוסח הגט שכתבו מימות משה עד גלות ראשון שודאי כתבו בלה"ק והתחילו לכתוב בלשון ארמית".

[8]    ר' אליהו בחור, מתורגמן = Lexicon chaldaicum authore Eliia Levita, Isnae 1541

[9]    גיטין ב ע"א, תוד"ה המביא גט: ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אומר ר"ת משום דגט גימטריא י"ב. ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה  חומשי ספר תורה.

[10] שו"ת בנימין זאב, ירושלים תשי"ט, סימן קיח ( רבי בנימין בן מתתיה, יוון, המאה ה -16).

[11] רבי בצלאל אשכנזי, מצרים – ישראל, המאה -16.

[12] שו"ת רבי בצלאל אשכנזי , ירושלים תשכ"ח, ד"צ למברג תרס"ד, סימן כא.