אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 611

  פרשת מטות, תשס"ה

מוסבות שם - על חומות ושמות

שינויי שמות ומדרשי שם אידאולוגיים

ד"ר ישראל רוזנסון

ירושלים

בתארו את התנחלות בני גד וראובן בארץ הכבושה מפרט הכתוב (לב:לד-לח):

ויבנו בני גד את דיבֹן ואת עטרֹת ואת ערֹער. ואת עטרֹת שופָן ואת יעזר ויגבהָה... ואת בית הרן ערי מבצר וגדרֹת צאן. ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים. ואת נבו ואת בעל מעון מוסבֹּת שם ואת שבמה ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו.

בפשטות, הביטוי 'מוסבות שם' מתייחס לערים ששמן שונה, וזאת בגין הצורך להחליף שמות אליליים. [1] ואפשר שיש אישוש-מה לכך בסמיכות בין מה שנראה כמעין סיכום לרשימה – "את... ואת... מוסבות שם" לבין המקום – "בעל מעון", החותם את הרשימה עצמה.  

שינויי שמות גאוגרפיים ידועים במקרא, אם כי אינם שכיחים ביותר, [2] ולענייננו חשוב שינוי המצוי בשולי פרשתנו עצמה: "ונֹבח הלך וילכֹּד את קנת ואת בנֹתיה ויקרא לה נֹבח בשמו" (לב:מב). קרבתו של פסוק זה לסיפור ההתנחלות של בני גד ובני ראובן, יש בה כדי להראות, על דרך ההנגדה, כי אין זה המצב בסיפור! ב'פרשת בני גד ובני ראובן' אין קריאת השמות באה להנציח כיבוש! "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו" – הדגש כאן מושם על הבנייה, ולא כפי שנאמר על נֹבח: "וילכד... ויקרא...", עם הדגשה על הכיבוש הצבאי! נסכים אפוא כי ערי גד וראובן הן "מוסבות שם" מטעמים אידאולוגיים, ולא לפיאור הכובש.

האם הבחנה זו תופסת במקומות אחרים במקרא? בבחינת ספרים כמו יהושע ושופטים נראה כי הכיבוש מאופיין בשמירת היציבות, ובדרך כלל אין שינוי בשמות המקומות אחרי הכיבוש, גם לא על רקע אידאולוגי-דתי. אמנם ההנחיה הייתה: "ונתצתם את מזבחֹתם"... ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דב' יב:ג), וברי ש'איבוד השם' קשור לאיבוד הפולחן האלילי, אולם אין עדות מפורשת שאכן כך נהגו.

חז"ל תיארו סיטואציה של שינוי-איבוד שם: "היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא, עין כל - עין קוץ" (בבלי, עבודה זרה מו ע"א). האם ניתן לראות בכך עדות לשינוי השם בכל אתר ואתר, בבחינת כך צוּו וכך עשו, מעשה שגרה? אפשר שכך הוא. אבל אפשר גם כי מדרש זה בא להבליט דווקא את המקרים שבהם יש פוטנציאל לדרוש את שם המקום על דרך היפוכו, וכך, בעזרת משחקי משמעות ומשחקי מצלול האופייניים ליצירתיות המדרשית,  'גליא' (=גבוה) הופך ל'כריא' (=נמוך) ו'כל' החיובי הופך ל'קוץ' השלילי. בדומה לכך ישנם מקומות אחרים שבהם דנו בשמות שנדרשים בכפל משמעות, למשל (בבלי, ראש השנה כג ע"ב):

איבעיא להו: בית יעזק תנן או בית יזק תנן? בית יעזק תנן – לישנא מעליא היא, דכתיב 'ויעזקהו ויסקלהו' (יש' ה:ב), או דלמא בית יזק תנן – לישנא דצערא הוא, כדכתיב 'והוא אסור באזִקים' (יר' מ:א).

חכמינו, שהבינו היטב את ערך השמות, זיהו מקרים שבהם חשוב להפוך בדרך מדרשית את השם, לא רק כדי לתת לו משמעות חיובית, אלא גם להשיג בכך הכרזה נגד עבודה זרה. אפשר שדוגמה לכך חבויה במקרא עצמו, כעולה מפירוש רש"י: "להר המשחית – הר הזיתים הוא הר המשחה וכיון שהזכיר את שמו על ידי עכו"ם שינה שמו לגנאי". גם כאן לא רק השם חשוב, אלא גם ההזדמנות להכרזה אידאולוגית.

'שם' = חומה

בהערה לשונית קצרה ומנומקת הציע צבי בצר הסבר לא-שגרתי לביטוי "מוסבות שם". לדבריו "שם" מציין חומה, והביטוי "מוסבות שם" מציין ערים מוקפות חומה. [3] בהנמקתו לצורך בפירוש נוסף, מצביע בצר על קשיים המתייחסים להבנת המצב המיוחד שבו נמצאו בני ראובן, ועל הייתור הגלום ב"מוסבות שם". לשיטתו, אם ביטוי זה מציין ערים ששמן הוחלף ולא ערי חומה, כי אז יש לשאול: "מדוע לא דאגו בני ראובן לכך שנשותיהם תשבנה בערים בצורות ומוגנות?", ואם רק את האקט הלשוני בא הכתוב להדגיש, נשאלת השאלה: "האין די במה שציין הכתוב 'ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו' עוד הוסיף 'מוסבות שם'?". המשמע 'שם=חומה' עולה לדעתו מתרגומים ארמיים המבינים "מוסבות שם" כמוקפות חומה, וממקומות במקרא שבהם "שם" עשוי להזכיר חומה. מעניין במיוחד הסברו לקשר הלשוני שבין 'שם' במובנו הפשוט ל'שם' במובן חומה: "אפשר שבלשון המקרא עברה המילה 'שם' תהליך של מטונימיה. המילה 'שם' סימנה לא רק ,name אלא גם את האובייקט שבו חקוק השם (החומה, המגדל, היד)".

על בסיס הצעתו של בצר ניתן להרחיב ולומר שנרקם כאן יחס מהותי בין 'חוץ' (החומה) ל'פנים' (השם כמהות פנימית). [4] ועוד, לדעתי יש יתרון חשוב לפירוש זה של "מוסבות שם" במובן של מוקפות חומה, שכן הוא תורם ללכידות תמטית בפסוק ובפרשה כולה. פירושו של בצר נותן הקבלה מלאה בין תיאור בניית הערים של בני גד ושל בני ראובן: "ויבנו בני גד את ... ערי מבצר וגדרות צאן. ובני ראובן בנו את ... מוסבֹת שם". בניסוח מצומצם עומדות כאן במעין 'תקבולת משלימה' "ערי מבצר" (וגדרות צאן) לעומת "מוסבות שם". לפי פירוש זה נהגו בני גד ובני ראובן באותו אופן: אלו גם אלו ביצרו כדבעי את מקום מושב נשיהם וטפם. ניתן להראות לכידות זו במקומות נוספים בפרשה, [5] ויש בכך כדי לחזק את פירושו.

משמעות הפירוש הכפול

על רקע זה עולה השאלה מה פשר השימוש המיוחד ב'שם'? מדוע – אליבא דבצר - יעבור הכתוב מהביטוי הפשוט "ערי מבצר" ל"מוסבות שם" המליצי? בפשטות, אפשר שיש כאן מדרכי הגיוון הסגנוני שכמותן נמצא בדרך כלל בתקבולות בשירה המקראית, ואולם הן אינן נדירות גם בפרוזה. [6] יחד עם זאת, 'שם' בהוראת 'חומה' ודאי שאינו שגרתי ונפוץ; עשויה אולי להיות לו משמעות של אתר זיכרון, אך אין במילוני המקרא הוראה ישירה של 'שם=חומה'. [7] רוצה לומר, אין זו הוראה פשוטה וטכנית, אלא - כפי שבצר עצמו הודה במובלע - הוראה הקשורה בעיקר לזיכרון הקשור לחומה.

'שם-זיכרון' הקשור לחומה עולה במקרה של הוקעת גוויות שאול ובניו בבית שאן. אמנם שם תופסת מן הסתם ההנחה, כי הגופות לא יישארו על החומות לנצח, אך ניתן להבין שהשימוש בחומה איננו בגדר השפלה גרידא; מדובר בטקס, והחומה אמורה לשמש מצע לזיכרון פלשתי שצריך להישאר חקוק בלבות הצופים. [8]

מדוע באה ההוראה הקשורה לזיכרון דווקא לגבי בני ראובן? 'שם' במובן 'חומה' מחזק את הקשר למוטיב הבנייה וההיאחזות בקרקע, ו'שם' במובן name  קושר אותנו לצורך בזיכרון. ראשוניותו של ראובן הבכור בבנים והמתנחל ראשונה, יוצרת מעין 'בניין אב' - דוגמה מהותית לבאות, מחשבה על מהותו של תהליך ההתנחלות המשלב בנייה וזיכרון הכרוכים במחיית זכר עבודה זרה.  במובן זה, יש כאן מנגנון הפוך ל "ואבדתם את שמם " שבספר דברים: שם - הרס פיזי ושינוי שם לרעה, ובפרשתנו - בנייה פיזית ושינוי שם לטובה, שכן במקומות אלו עתידים הם לשבת. שינוי המפה הפיזית בבנייה והמפה הקוגנטיבית בזיכרון, הם הם מאפייני ההתיישבות!



[1]     כך בין החדשים: י"צ מושקוביץ, דעת מקרא לבמדבר, ירושלים תשמ"ח, עמ' שצב; י' מילגרום, אנציקלופדיה עולם התנ"ך לבמדבר, (עורך: מ' וינפלד), ירושלים ורמת גן תשמ"ו, עמ' 190; י' ליכט, פירוש על ספר במדבר , ג, ירושלים תשנ"ה, עמ' 145 - 146.

[2]     "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשֹנה" (בר' כח:יט). "וישב דוד במצֻדה ויקרא לה עיר דוד" (שמ"ב ה:ט); "ועתה אסֹף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה" (שמ"ב יב:כח). דוגמה הפוכה: "ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון" (מל"א טז:כד).

[3]     צ' בצר, "מוסבֹּת שם" (במ' לב:לח), דף שבועי לפרשת מטות-מסעי תשנ"ו (מספר 141).

[4]     ב'צרעת' אנו מבינים תופעה דומה – ביטוי חיצוני (בעור), והשתקפות של מהות פנימית (גאווה, לשון הרע).

[5]     יש מקום להרחיב ביחס לפרשה כולה וכתבתי על כך בספרי: דברים במדבר עיונים פרשניים בספר במדבר , ירושלים תשס"ד, עמ' 411-405.

[6]     אם כי בעיקר בפסוקים שיש בהם ניסיון לשרטט חגיגיות או אווירה מיוחדת, למשל: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג:יט).

[7]     בבראשית בפרשת מגדל בבל. אצל דוד: "ויעש דוד שם בשֻבו מהכותו את ארם בגיא מלח" (שמ"ב ח:יג). ישעיהו: "ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם" (יש' נו:ה). 'יד ושם' בתקבולת רגילה ל'בית וחומה'. בקונקורדנציה החדשה של אבן שושן מנויות מאות היקרויות של 'שם' בהטיות השונות (חלקן מקבילות), מתוכן 11 (!) משמעותן זיכרון ואות, ורק במקצתן יש מקום לראות קשר למבנה או לחומה. המשמעות של אתר הנצחה, אנדרטה וכדו' מופיעה גם אצל: צ' רדי וח' רבין, המילון החדש לתנ"ך , עמ' 600; שטינברג, מילון התנ"ך (משפט האורים), עמ' 851; מילון B.D.B , עמ' 1028.

[8]     מטרת הפלשתים לא צלחה, כמובן. יצוין בהקשר זה שירו של אמיר גלבוע, המספר על מפגש עם הגופה (ראש) המוקעת. הוא מסיים: "שאול שאול בוא! בבית שאן בני ישראל יושבים".