אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 655

שבועות ופרשת נשא, תשס"ו

מבחן הסוטה

ד"ר יאיר ברקאי

ירושלים

מבחן הסוטה המתואר בפרשתנו, הינו טקס ייחודי מאוד ומן הראוי שנעיין במספר היבטים הקשורים בו.

א.     העילה

על פי הנאמר במשנה (מסכת סוטה, פ"א, מ"א), מדובר באשה נשואה שהסתתרה עם איש אחר, למרות שבעלה התרה בה בנוכחות שני עדים לבל תעשה זאת. ישנה עדות לכך שנסתרה מרצונה עם איש אחר (לצורך זה די בעדותו של הבעל), אך אין עדות שהיא נטמאה עמו. האישה טוענת שלא נטמאה, ולפי ההלכה היא אסורה על בעלה עד אשר יתברר הספק באמצעות מבחן המים המרים-המאררים.

ב.     הפתרונות

1)      הבעל רשאי לסרב להעמיד את אשתו במבחן המים. במקרה זה עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה.

2)      האישה רשאית לסרב לעמוד במבחן המים, ואזי היא מגורשת ללא כתובתה. [1]                      

 

היוצא מדברינו הוא שהמבחן המתואר בפרשתנו התקיים בהסכמת הבעל והאישה גם יחד. למקרא פרטי הטקס הנראים כמשפילים את האישה, קשה להבין באיזה מקרה תסכים אישה לעמוד במבחן המים, אלא אם רצונה לשמור על שלום הבית ולנקות עצמה מחשדות המשפחה.

בתלמוד (בבלי סוטה ב ע"ב- ג ע"א), ישנו דיון אם פעולת הקנאה של הבעל היא חיובית או שלילית. לדעת ריש לקיש קנאות הבעל מזיקה לשמה הטוב של האישה וליחסם של אחרים אליה, ולכן הוא פסול מלכתחילה, ואילו אביי חושש מהאיבה העלולה להתעורר בין האישה לבעלה כתוצאה מתהליך הקינוי.

הד לחשיבות שמירת שלום הבית בזיקה למבחן הסוטה ניתן למצוא בסיפור הבא (ויקרא רבה, פרשה ט, ט. התרגום מארמית): [2]

רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. הייתה שם אשה אחת יושבת ושומעת לו. נתאחרה דרשתו. המתינה עד שגמר מה שדרש, הלכה לביתה ומצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: ישבתי ושמעתי דרשה. אמר לה: כך וכך [=לשון שבועה] שאין את נכנסת לכאן עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן. ישבו שבת [=שבוע] ראשונה, שניה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: כעת אתם במריבה, הבה נלך עמך אל הדרשן. כיון שראה אותם רבי מאיר, צפה ברוח הקדש, אמר להן: יש ביניכן אשה היודעת ללחש עין? אמרו לה שכנותיה: כעת את הולכת ויורקת בפניו ונעשית מותרת לבעלך. כיון שישבה לפניו נרתעה מלפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש עין. אמר לה: התיזי רוק בפני שבע פעמים ואני מתרפא. ירקה בפניו שבע פעמים. אמר לה: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת, אני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה –לא היה לך לומר לאחד מאתנו ללחוש לך?! אמר להם: לא דיו למאיר להיות שווה לקונו?! ששנה רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.

הקשר לפרשת הסוטה הוא הרוק בסיפא של הסיפור, המרמז על המים המאררים המוחקים את השם המפורש המוכנס אליהם. כשם שברורה עמדתו של רבי מאיר, כך ברורה עמדת המספר המאיר את הבעל באור שלילי.   

ד' בויארין טוען [3] שהסיפור משקף את דעת חז"ל שהמים המאררים לא נועדו לגלות נשים סוטות, אלא לעזור להן להתמודד עם בעלים שקנאתם מעבירה אותם על דעתם. ברור מאליו שאין זו כוונת התורה. חז"ל הרחיבו את משמעותו המקורית של מבחן המים מחד גיסא ומאידך גיסא, כפי שראינו לעיל, הגבילו את היקפו ותחולתו כנ"ל. [4]  

גם בסיפור הבא יוצא הבעל וידו על התחתונה (במדבר רבה, ט): [5]

מעשה באשה אחת שנזקק לה אדם אחד, ואמרה לו לאיזה מקום תלך. מה עשתה האשה? הלכה ואמרה לאשתו, והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה.

אחר כך תוהה בו [=מצפונו מייסרו] וביקש למות. אמרה לו אשתו: מפתך אכלת ובכוסך שתית, אלא מי גרם לך? שאתה גס רוח.

הסיפורים הובאו לבית המדרש על מנת להביע הסתייגות מקנאות חסרת יסוד של הבעלים, ובייחוד מאלה שפסלו את נשותיהם במומם, כפי שניתן ללמוד מהמובאות הבאות.

ג.      הרחבת המבחן לנואף ולבעל

חז"ל, ברגישותם הרבה, הרחיבו את מבחן המים המאררים גם לגבי הנואף והבעל (משנה, סוטה ה, א): "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו שנאמר: 'ובאו.. ובאו' (במ' ה:כב; כד)".   

ספרי במדבר פיסקא טו, מהדורת האראוויטץ:

'בתת ה' את יריכך נופלת וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפִּל ירך' (במ' ה:כב), ר' יוסי הגלילי אומר זה בטנו ויריכו של בועל. אתה אומר זה בטנו ויריכו של בועל או אינה אלא בטנה ויריכה של נבעלת? כשהוא אומר: 'וצבתה בטנה ונפלה ירכה' (שם, כז), הרי בטנה ויריכה של נבעלת, אמור הא מה ת"ל 'לצבות בטן ולנפיל ירך' זה בטנו ויריכו של בועל מגיד הכתוב כשם שהפורענות פוקדתה כך הפורענות פוקדתו.

על מעמדו של הבעל במבחן המים המאררים, נאמר (אנציקלופדיה תלמודית כרך יא, [השקאת סוטה] טור קפו):

וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור, אין המים בודקים את אשתו . ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגרם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי סוטה, שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה. לפיכך משרבו הנואפים - בגלוי, בבית שני - פסקו המים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקם , שנאמר: 'לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה' (הושע ד:יד).

בירושלמי אמרו: 'והיתה האשה לאלה בקרב עמה', בזמן שעמה שלם, לא בזמן שעמה פרוצים. וכתבו ראשונים לפי שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום.

על התייחסות חז"ל לצד הנסי של המים המאררים יעיד הסיפור הבא (במדבר רבה, פרשה ט):

אמרו, מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה אחת נשואה בעיר אחרת. ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים. הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם. אמרה לה אחותה: מה ראית לבא בכאן? אמרה לה: בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה. אמרה לה אחותה: אני הולכת תחתיך ושותה. אמרה לה: לכי ועשי כן. מה עשתה? לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה. חזרה לביתה, יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו. כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים, מיד מתה.

הצד הנסי קיים גם בתיאור מבחן המים המאררים בפרשה.

החלטתו הנועזת של ריב"ז לבטל את מבחן המים לסוטה נובעת מתפיסה מוסרית השוללת צביעות בכיסוי תורני. מבחן הסוטה תקף, כמאמר הירושלמי, רק בעת שהעם שלם במידותיו, ואינו תקף כאשר העם פרוץ בעריות ונגע הניאוף הפך לנורמה חברתית. נסים נעשים לעם רק כאשר הוא ראוי להם.

 



[1]     המשנה, סוטה פרק ד, ב-ג, מביאה אפשרויות נוספות לפטור את הנשים ממבחן המים ואין המקום כאן לפרטן.  

[2]    מקבילות לסיפור: ירושלמי, סוטה פ"א, ה"ד; במדבר רבה, ט; דברים רבה, ה. התרגום נמצא ב ספרות אגדה ב, מכללת אפרתה, עמ' 46. שם, בעמ' 47 - 49 נמצא גם ניתוח ספרותי ע"י א' שנאן, וראה גם מאמרו של י' רוזנסון על זיקת הסיפור לפרשת סוטה, שם בעמ' 50 - 52.

[3]    הבשר שברוח , תשס"א, עמ' 188 - 189.

[4]     תופעה זו מכנה מ' אלון בספרו המשפט העברי , עמ' 302, בשם "המדרש המצמצם". מ' הלברטל, בספרו מהפכות פרשניות בהתהוותן , תשנ"ז, עמ' 10, מביא דוגמאות נוספות.

[5]     סיפור דומה נמצא בבבלי קידושין פ"א ע"ב. ניתוח של הסיפור נמצא בחוברת: י' ברקאי [הכהן], הסיפור המיניאטורי , משרד החינוך והתרבות, תשמ"ז.