אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 772

פרשת שופטים, תשס"ח

צדק צדק תרדוף

ד"ר עמיחי רדזינר

הפקולטה למשפטים

פרשתנו נפתחת בדרישה להקים מערכת משפט. התורה מדגישה פעמיים שיש לשפוט משפט צדק ואף יש לרדוף אחריו:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

אמנם קשה לתת הגדרה אחת למשמעו של המונח 'צדק' במקרא, [1] אך כאן הוא ברור: דרישה לדין אמת, דין שאינו מושפע משיקולים זרים כגון שוחד. אלא שעיון במדרשי ההלכה של התַּנאים על אודות פסוקים אלה מגלה תמונה מורכבת מזה, ומפאת קוצר היריעה לא נוכל להציגה במלוא היקפה.

זה לשונו של "מדרש תנאים לדברים" לפסוק יח:

'מִשְׁפַּט צֶדֶק' – אמר הקב"ה לדיינין אם עושים אתם משפט אמת בארץ אני עושה עמכם צדקה מן השמים שנאמר (תה' פה:יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּמַיִם נִשְׁקָף '. ואם מטין אתם את הדינין אתם מטין עצמכם לגיהנם לכך נאמר 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט'.

דבר אחר: 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק' – שיהיו מכריעין לזכות לא לחובה.

הדרשה הראשונה אכן דוגלת בהקבלה בין "משפט צדק" ל"משפט אמת", כלומר משפט שאינו לוקה בהטיה כלשהי. אולם בדרשה השנייה נאמר לכאורה דבר הפוך: הוראה לשופטים (ולכן היא גם מנוסחת בלשון רבים, כלשון הפסוק הנדרש) להכריע את הדין לזכות ולא לחובה, לכאורה גם כשנראה להם שיש לחייב! הלזה ייקרא "משפט צדק"?

דברים אלה מזכירים את דברי מדרש ההלכה לספר ויקרא. על הפסוק "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויק' יט:טו) אומר הספרא (קדושים פרשה ב, פט, ע"א):

"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" – שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך, שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב...

דבר אחר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" – הוי דן את כל האדם לכף זכות.

גם כאן אפשר לראות דרשה אחת הדורשת מן הדיין להשתדל לעשות צדק במובן של העדר הטיה והפליה, ודרשה אחרת התובעת לדון לכף זכות דווקא. דא עקא, שהספרא בדרשתו השנייה נראה כמדבר בהקשר המוסרי הכללי ומפנה את הוראתו לכל אדם, [2] ואילו 'מדרש תנאים' מדבר בבירור על ההליך השיפוטי בבית הדין.

תופעה דומה מוצאים במדרש ההלכה השני לספר דברים, בדרשות לפסוק כ (ספרי דברים, פסקא קמד, עמ' 199‑200):

'צֶדֶק תִּרְדֹּף' – מנין יצא מבית דין זכאי אין מחזירים אותו לחובה? תלמוד לומר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף', יצא חייב מנין שמחזירים אותו לזכות שנאמר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף'.

דבר אחר: 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' – רדוף אחר בית דין שדינו יפה, אחר בית דינו של רבן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של רבי אליעזר.

אף כאן קיימת שניות זו. הדרשה השנייה קוראת לעשייתו של דין אמת, ולכן קוראת לבעל דין לברר את דינו בבית דין מובחר, שבו מן הסתם יקבל דין צודק יותר מאשר יקבל בבית דין שבו חכמים מנוסים פחות. אולם גם כאן רואים דרשה ראשונה שאינה מובנת: מדוע יוחזר הנידון לבית הדין רק במקרה של ראָיה לזכותו הבאה לאחר הרשעתו, ולא במקרה ההפוך? וכי נאשם שזוּכה בטעות בשל העדר ראיה מכריעה לחובתו, אין האמת דורשת לחייבו משנמצאה הראיה?

ההסבר לשניות שראינו פשוט. הדרשה השנייה עוסקת בדיני ממונות, שהרי היא מדברת על מצב המאפשר לבחור את בית הדין ועל תַּנאים שפעלו בעת שכבר לא הייתה סמכות לדון בנפשות, ואילו הדרשה הקודמת לה עוסקת בדיני נפשות. הדין המובא בה מופיע במשנת סנהדרין ד, א כאחד ההבדלים שבין סדרי הדין בממונות ובין אלה שבנפשות: "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה". משנה זו מונה עוד הבדלים רבים בין שני סוגי הדין, ועולה ממנה שבדיני ממונות החובה והזכות שקולות הן, ואילו בדיני נפשות נעשה כל מאמץ להגיע לתוצאה שתזכה את הנאשם.

מכאן אפשר להבין גם את דברי 'מדרש תנאים'. דרשתו השנייה נוגעת לדיני נפשות, ובהם נדרשים הדיינים להכריע לכף זכות, [3] ואילו הראשונה נוגעת לדיני ממונות, [4] וכן דרשתו הראשונה של הספרא המדברת על שני בעלי דין, כלומר על דיני ממונות.

נמצאנו למדים שבדיוניהם של מדרשי ההלכה בדרישת התורה שהמשפט יהיה 'משפט צדק' יש הבחנה בין שני משמעים של המונח "צדק": 1. אמת – פירוש המיוחד לדיני ממונות; 2. זכות – פירוש המיוחד לדיני נפשות. מה משמעות הדבר?

אין ספק שהבחנה זו עולה מן ההפרדה החד-משמעית שיוצרים התַנאים בין דיני ממונות ובין דיני נפשות. בדיני ממונות, שלא כבדיני נפשות, נידונים שניים, ואי אפשר לדון בעל דין אחד ל'זכות' בלי לדון את האחר ל'חובה'. פשט דברי התורה הוא שאסור לדיינים להטות את הדין לטובת אחד מבעלי הדין – עשיר או עני. כיוון שאין בעל דין אשר מראש עדיף על חברו, הדבר היחיד שצריך להנחות את פסיקתם של הדיינים הוא האמת, וממילא זהו המשמע של 'צדק' בכתוב.

ואולם בדיני נפשות המצב שונה מבדיני ממונות. סדרי הדין והראיות שלהם עוצבו בידי התנאים כך, שכמעט לא היה אפשר לענוש את העבריין. יש מקורות רבים לעובדה זו ולפִשרה מספרות חז"ל ומן הספרות התורנית המאוחרת ממנה, והדבר אף נבחן רבות במחקר, ואין כאן המקום להאריך. אך תוצאת המאמץ הגדול של התנאים – יהא אשר יהא פשרו, לעצב מערכת משפט שבה כמעט אי-אפשר להעניש עבריינים בדיני נפשות, מנוגדת לכאורה לא רק לעובדה הפשוטה שלפיה התורה מונה עבֵרות רבות שעונשן מוות, אלא גם למובן הפשוט של צדק שיפוטי בתורה, כלומר 'אמת'. על כן התַנאים מציעים משמעות חלופית ל'צדק': זכות. כך אפשר ליישב את דרישת התורה ל"משפט צדק" עם הדרך שבה עיצבו חז"ל את דיני הנפשות.

הא כיצד? ייתכן שחכמים הסתמכו בין השאר על משמע השמות 'צדיק' ו'צדקה'. כבר במקרא 'צדיק' משמש בכמה משמעים, לרבות המובן של אמיתי וישר, [5] אולם יש שמשמעותו היא חף מפשע וזכאי בדין. [6] גם ל'צדקה' משמעויות רבות במקרא, וברור שההוראה 'זכות' היא אחד המשמעים בקשת המשמעויות שלה. [7]

אם כן, טענתי היא שהתַּנאים ניסו ליישב את תפיסתם הכללית בדיני נפשות, שיש להימנע מענישה בעונש מוות בבית הדין הארצי, עם דרישת התורה ל"משפט צדק". תפיסתם זו היא שהביאה אותם לנסות ולפרש 'צדק' שלא על פי פשוטו של מקרא בפסוקים דנן, אך בקרבה למשמעותם של מונחים דומים. הוראתו המוסרית הכללית של יהושע בן פרחיה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הפכה להוראה משפטית המופנית אל הדיין בדיני הנפשות, והוא מצֻווה לעשות כל מאמץ להשאיר את הנאשם בחזקת זכאי, כלומר 'צדיק'.



[1]   למשל: י"ש ליכט, "צדק, צדקה, צדיק", אנציקלופדיה מקראית ו, עמ' 678‑685.

[2]   על פי משנת אבות א, ו. וראו הסיפורים בבבלי, שבת קכז ע"ב ואבות דרבי נתן נו"א, ח (מהדורת שכטר, עמ' 37), ונו"ב, יט (עמ' 40).

[3]   השורש כ-ר-ע בהקשר של דין בבית דין ארצי (מה שאין כן בדין שמים) מצוי בכל הספרות התלמודית עוד פעם אחת בלבד, אף שם בהקשר של דיני נפשות (תוספתא, סנהדרין ט, ד [מהדורת צוקרמנדל, עמ' 429]).

[4]   בספרות התנאית והאמוראית האיום על הדיינים שלא להטות את הדין מופיע כמעט תמיד בהקשר של דיני ממונות דווקא, ולאור הנאמר כאן הדברים ברורים, משום שרק בממונות יש דרישה לדון 'דין אמת'.

[5]   למשל, דב' ד:ח; ישע' מא:כו.

[6]   דוגמה למובן של חף מפשע: " וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע " (בר' יח:יג); ולמובן של זכאי בדין: " כִּי-יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל-הַמִּשְׁפָּט... וְהִצְדִּיקוּ אֶת-הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת-הָרָשָׁע " (דב' כה: א).

[7]   למשל, במופע הראשון של המילה במקרא: " וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה " (בר' טו:ו).