אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 574

פרשת תולדת , תשס"ה

גירושין בגלל עקרות [1]

ד"ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

 

עשרים שנה עברו על יצחק ורבקה מנישואיהם ועד ללידת יעקב ועשו, שהרי יצחק בן ארבעים היה בנישואיו (בר' כה:כ), ובן שישים בלידת בניו (שם:כו). הכתוב תולה את הדבר בעקרותה של רבקה. [2]

על נישואים ממושכים ללא ילדים אומרת המשנה (יבמות פ"ו מ"ו) כי על הבעל לשאת אישה אחרת, כדי לקיים מצוות פרו ורבו: "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי ליבטל. [3] גירשה - מותרת לינשא לאחר, [4] ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ואם הפילה מונה משעה שהפילה". אין המשנה מציינת מה גורל הנישואים העקרים; האם על האיש לגרש את אשתו או שמא עליו לשאת אישה נוספת על אשתו. [5] לעומת זאת התלמוד (בבלי יבמות סד, ע"א) מביא ברייתא האומרת שעל הזוג להיפרד: " נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - יוציא ויתן כתובה, [6] שמא לא זכה להבנות ממנה", וכך גם נפסק להלכה. [7] יש בתלמוד דעה הסוברת שיש לחייב את הזוג בגירושים אלה אפילו בכפייה, כלומר גם אם בני הזוג מעוניינים להמשיך ולחיות יחד ללא ילדים. [8] עוד אנו מוצאים בהלכה, שגם במקרה שהאיש הוא עקר יש לאישה זכות לתבוע גירושין, למרות שאינה מצווה על פרייה ורבייה, [9] וזאת מתוך הכרה בזכותה הטבעית ללדת ילדים. [10] אם כך, יש בפנינו דילמה בין חובת "פרו ורבו" ובין שלום בית ושלמות המשפחה. יש לזכור שגירושים נתפסים בדרך כלל כמהלך קשה מכל הבחינות, וחז"ל אמרו (בבלי סנהדרין כב, ע"א): "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".

לכאורה יש לשאול למה יצחק ורבקה לא נהגו לפי הכלל ההלכתי הזה? בחז"ל מובאים מספר הסברים: יש מי שמפרש שגם יצחק היה עקר, וממילא לא הייתה תועלת בנישואיו לאישה אחרת, [11] ויש מי שמפרש שרבקה הייתה רק בת שלוש שנים בנישואיה, ולכן עשר השנים הראשונות אינן נחשבות לצורך הלכה זו, אלא יש למנות את השנים רק מהגיל שבו אישה כשירה ללדת. [12]

בעיות עקרות הן נפוצות יחסית, ובמהלך הדורות היו בוודאי רבבות מקרים של זוגות נשואים שלא זכו ללדת ילדים. [13] רבים ממקרים אלה הובאו לדיון אצל חכמי הדורות ואלה נדרשו לפסוק בהם הלכה למעשה. [14] בדרך כלל היסוד לטענות העקרות היה סכסוך קודם בין בני הזוג, וטענת 'שהה עמה עשר שנים' הייתה רק טענה נלווית לסכסוך. לפני הרשב"ץ [15] הובאה שאלה על מקרה שהבעל רצה לשאת אישה נוספת על אשתו שלא ילדה לו. האישה ביקשה שלא להתיר לו לשאת אישה אחרת על פניה. היא טענה שבשעת נישואיהם התחייב הבעל שלא לשאת אישה נוספת ללא הסכמתה. [16] הרשב"ץ פסק שעליו לתת גט לאשתו ואין בכך הפרת התנאי. לפני ר' נחמיה בן יעקב מלוניל הובאה שאלה הפוכה: [17] האישה דרשה גט בגלל רצונה להינשא לאיש אחר כדי שתזכה ללדת . בעלה טען כנגדה שאין פיה ולבה שווים והיא רוצה בגט משום שנתנה עיניה באיש אחר. הרב קיבל את טענות האישה ופסק לטובתה שיש לכפות על הבעל גירושים 'אפילו בשוטים'.

היו מקרים שבני הזוג לא היו מעוניינים להיפרד, למרות שלא היו להם ילדים, והציבור או בית הדין שקלו לכפות עליהם גירושים. מקרה כזה הובא לפני הרמב"ם והוא פסק בחריפות נגד כפיית הגירושים: [18]

ומענין אותו הפסק, אשר הורה והזכרתם לשונו, הרי יש בו טעות והיא מחשבתו, שאין ראוי לאיש (לישא) מי שלא תלד, עד שיהיו לו בנים. ואין הדבר כן, אלא כל מי שנשאר עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, אם הוא נושא אשה אחרת, שאינו יודע (לה) סיבת מניעה מן הלידה, מותר לו להישאר עם שתיהן יחד, ואין כופין אותו לגרש הראשונה בשום פנים.

בעיר תוניס קרה שאדם היה מעוניין לשאת אישה כבת תשעים למרות שלא היו לו ילדים מנישואים קודמים. בית הדין בעיר ניסה לאסור עליו את הנישואים האלה בטענה שכל רצונו הוא ברכושה של האישה. האיש פנה לערכאות של הגויים וניסה לכפות בעזרתם על בית הדין היהודי לאשר לו להינשא. מטעם ערכאות הגויים (!) פנו, ביחד עם חכמי הקהל, לקבל את חוות דעתו ההלכתית של הריב"ש: [19]

לדייני ומנהיגי קהל תנסי"ש... על דבר האיש אנשמואל עראמה, שרצה לישא זקנה אחת בת תשעים שנה או יותר, ... והקהל מיחו בידו, ... לפי שאינו נושאה לשם נשואים, אלא שנתן עיניו בממון; ... ועוד שאין לו בנים. ואנשמואל הנזכר, הטיח דברים כנגד הדיין וקצת בני הקהל, עד שהלך לאדון העיר, ואמר לו: אדוני, אלו היהודים מנעוני מלישא אשה, איני יודע על מה ועל מה... והסכמתם עם אדון העיר לכתוב אלי, שאודיע לכם דעתי בזה לפי הדין.

אם היו בית דין נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כלם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, [20] ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין, שלא למנעם, אין צריך לומר שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ... ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה. ולכן, בנדון שלפניכם... אם תרצו להעלים עיניכם, כאשר נהגו בהרבה קהלות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם.

הרי למדנו מדבריו שבדרך כלל נהגו בתי הדין שלא לכפות את החוק היבש על בני הזוג אלא להניח להם לחיות על פי רצונם, גם אם מעיקר הדין היה צריך למחות בפניהם. בתי הדין התערבו וכפו על בני הזוג את מידת הדין רק כאשר התגלע ביניהם סכסוך ואז נדונה גם בעיית העקרות כעילה לכפיית גט ולתשלומים הנלווים. [21]

עד ימינו אלה עולים לדיון מקרים של עקרות כעילה לגירושין ולתביעות כספיות נלוות. בשנת תשט"ז הובאה לדיון בפני בית הדין הרבני ברחובות [22] תביעת גירושין שבה ביקש האיש לגרש את אשתו בטענת עקרות, ובית הדין פסק לתת לאישה ארכה של שנה, ואם לאחר פרק זמן זה תסרב האישה להיבדק אצל רופא, או יימצא שהיא אינה מסוגלת ללדת, יסודר ביניהם גט פיטורין. הבדיקה הרפואית קבעה חד-משמעית כי לאישה יש בעיה רפואית שאינה ניתנת לריפוי. בפסק הדין קבע בית הדין כי על האישה לקבל גט, ועל הבעל לשלם לה את תוספת הכתובה, אבל לא את עיקר כתובתה.

יש שהשאלה התעוררה למרות שהוכח שאין מניעה רפואית להולדה. הרב ולדנברג [23] מתאר מקרה שזוג לא זכה להוליד ילדים במשך עשר שנים למרות שמבחינה רפואית לא נמצאה כל מניעה לדבר. כנגד תביעת הגט של הבעל הגישה האישה בקשה לשלום בית, והתחננה שיוסיפו לחיות יחד למשך תקופה קצרה, ואם לא תהרה תקבל את הגט ברצון. בית הדין קיבל את בקשתה ודחה את בקשת הבעל לגט.

לסיכום, אפשר לקבוע שמעיקר הדין זוג נשוי חייב להיפרד אם לא זכה להיבנות במשך עשר שנים, אלא שבפועל חכמים לא כפו את ההלכה בעניין זה והעדיפו את שלמות המשפחה, וגדול השלום.



[1]     הדברים שלהלן אינם להלכה והם באים רק כדי להגדיל תורה ולהאדירה.

[2]     בר' כה:כא. במקרא מסופר על כמה נשים עקרות, וכולן נפקדו בבנים בסופו של דבר – שרה, רבקה, רחל, אשת מנוח, חנה ועוד. ואמרו חז"ל (בבלי יבמות סד, ע"א): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". סיבות נוספות לעקרותם של האבות ראה: שיר השירים רבה פרשה ב' לא.

[3]    כלומר: אינו רשאי לבטל את מצוות 'פרו ורבו'.

[4]    כלומר: מותר לאישה להינשא לאדם אחר כיוון שייתכן שהאיש הוא הסיבה לעקרות.

[5]  בתקופת התלמוד הגירושים היו תלויים ברצון האיש בלבד, וכן מותר היה לו לשאת מספר נשים בו-זמנית. החוק התחיל להשתנות בשני סעיפים אלה רק במאה השתים עשרה, בקובץ התקנות המכונה 'חרם דרבינו גרשום'. על תחולת החרם ועל התפשטותו ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יז עמ' שפד-שצ.

[6]    כלומר: על הבעל לתת גט לאשתו וכן את כל תשלומי הכתובה להם היא זכאית.

[7]    רמב"ם אישות פט"ו ה"ז, שו"ע אה"ע קנד י'.

[8]    בבלי כתובות עז, ע"א: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו; ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל:  אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו".

[9]     משנה יבמות פ"ו מ"ו: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האישה.

[10]  תוספות יבמות סד, ע"א ד"ה יוציא ויתן כתובה (הראשון). על כל פרטי הדין של כפיית גירושים במקרה של עקרות ראה: אנציקלופדיה תלמודית ערך 'גרושין', כרך ו עמ' תיט – תכ.

[11]  בבלי יבמות סד, ע"א: "אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', 'על אשתו' לא נאמר אלא 'לנֹכח', מלמד ששניהם עקורים היו".

[12]  מדרש אגדה (בובר) בר' פרק כה: "המתין לרבקה עשר שנים, לפי שלא היתה ראויה להריון, כי בת שלש שנים היתה כשנשאה, והמתין לה עשר שנים לפי שאין אשה מתעברת פחות מי"ג שנה, ואותן עשר שנים לא עלו לה מן המנין, לפי שלא היתה ראויה ללדת, ואחר שהיה לה י"ג שנה המתין לה עשר שנים.

[13]  שכיחות העקרות באוכלוסיה הכללית נאמדת בכ-15%-10% מכלל הזוגות. בכמחצית מהמקרים נובעת העקרות מבעיות פוריות בגבר, בכשליש מהמקרים הסיבה היא בעיות פוריות באשה, ובכחמישית מהמקרים הבעיות נובעות מאי-התאמה בין בני הזוג. ראה Johns & Toner, N Engl J Med 329 p. 1710, 1993

[14] ראה שו"ת הר"י מיגא"ש סימן ק"נ, שסובר שיש לברר מי מבני הזוג הוא הסובל מעקרות. ראה בהרחבה: א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית , ירושלים תשנ"ו, ערך 'פוריות ועקרות', כרך ה' עמ' 383- 390.

[15] רבי שמעון בן צמח דוראן, נולד באי מיורקה שעל-יד ספרד בשנת ה"א קכ"א (1361) ונפטר בעיר אלג'יר בשנת ה"א ר"ד (1444).

[16]     שו"ת תשב"ץ חלק א' סימן צד. מעין זה הוא גם בשו"ת הרא"ש כלל לג סימן א.

[17]     שו"ת חכמי פרובינציה חלק א סימן מח. כעין זה גם בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקעה.

[18]     שו"ת הרמב"ם סימן מא.

[19]   רבי יצחק בר ששת פרפת, נולד בברצלונה בשנת ה"א פ"ו (1326) ונפטר בשנת ה"א קס"ח (1408) באלג'יר. ראה שו"ת הריב"ש סימן טו.

[20]    בהשאלה: אין גירושים בלי מריבה. במקור הביטוי מתייחס למו"מ בין משפחות החתן והכלה, בשלב שלפני הנישואים.

[21]   דברי הריב"ש הובאו להלכה ב בית יוסף אה"ע סימן קנד, וכך פוסק הרמ"א אבן העזר סימן א סעיף ח: "בזמנינו ... לא נהגו   מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים".

[22]    תיק מס' יז, שמונה מאות ששים וארבעה, מתאריך כ' בשבט תשכ"א. הובא ב פד"ר ח"ד עמ' ריט.

[23]     שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח. הרב אליעזר יהודה ולדנברג מרבה לעסוק בנושאים בתחום ההלכה והרפואה.