אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 834

פרשת וירא, תש"ע

בין תרגום לטעמים

הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן

המדרשה לנשים והמחלקה לתנ"ך

המסורת הבבלית המייחסת את תרגום התורה לאונקלוס מציינת גם את המעמד הבכיר של פיסוק הטעמים. 1 אולם לא תמיד מסכים תרגום אונקלוס (להלן: ת"א) עם הטעמים, ורבות המחלוקות שביניהם. 2 נעיין אפוא בפסוק אחד בפרשתנו שבו נחלקים ת"א וטעמי המקרא, ואגב כך נביא הערות נוספות לת"א לפסוק זה. בפרשתנו נאמר (כ:יג): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ‑לֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא . ובת"א:

וַהֲוָ ה כַּד טְעוֹ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן וְיָתִי (ח"נ: יָתִי) קָרֵיב ה' לְדַחְלְתֵּיהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמַרִית לַהּ דָּא ( ח"נ: דֵּין) טֵיבוּתִיךְ דְּתַעְבְּדִין עִמִּי לְכָל אֲתַר דִּנְהַךְ ( ח"נ: דְנֵיעוֹל) לְתַמָּן אֵימַרִי עֲלַי אֲחִי הוּא.

ואלה ההערות: 3

א.   לשון "הִתְעוּ... אֱ‑לֹהִים " חמור משני טעמים: [א] יש בו ייחוס הַתְעָיָה לאלוקים; [ב] צורת "התעו" עלולה להתפרש כריבוי רשויות. הקושי משתקף כבר במדרש (ב"ר נב, יא): "אמר רבי חנין: הלואי נדרוש הדין קריא תלת אפין וניפוק ידוי". כלומר נדרוש פסוק זה בשלושה פנים, והלוואי שבדרך אחת מהן נצא ידי חובתנו לאמת.

ב.   קשיים אלה הביאו את בעלי הטעמים ואת אונקלוס לנטות מן הפשט. פיסוק הטעמים – " וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱ‑לֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ " מפריד שם "א-להים" מן הפועל "התעו", והקריאה היא: " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ‑לֹהִים מִבֵּית אָבִי ". כלומר אלוהי תרח, שהם "אלהים מבית אבי", התעו אותי. וכיוון שלפי פיסוק הטעמים "אלהים" הוא שם חול, אין לחשוש מצורת הרבים "התעו" או מייחוס הַתְעָיָה לאותם אלוהים.

      אונקלוס הרחיק לכת אף יותר מבעלי הטעמים. לפי תרגומו "וַהֲוָה כַּד טְעוֹ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן וְיָתִי (ח"נ: יָתִי) קָרֵיב ה' לְדַחְלְתֵּיהּ מִבֵּית אַבָּא", פיסוק הכתוב הוא: "ויהי כאשר התעו, אֹתִי א‑להים מבית אבי". לפי הפשט, "אותי" הוא מושא הפועל "התעו" (את מי הִתְעוּ? אֹתִי), וכן פיסקו טעמי המקרא. אבל אונקלוס נמנע מלייחס פועל "תעה" לה', ולכן הוסיף תיבת " עַמְמַיָּא" למשפט הראשי, ואת "הִתְעוּ" שהוא פועל יוצא תרגם "טְעוֹ" כפועל עומד. לפי פירושו, הפסוק בנוי ממשפטים מקוטעים, ותרגומו משלימם בדרך מדרשית: המשפט המקוטע "ויהי כאשר התעו" מכוון לעובדי האלילים ומתבאר באמצעות התוספת (בתרגום): "ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשי ידיהם", ואילו את ההמשך – "אֹתִי א-להים מבית אבי", השלים באמצעות " [ו]אותי קרב א-להים ליראתו מבית אבי". כך מביע התרגום את הניגוד בין הטועים אחר מעשי ידיהם ובין אברהם שהתקרב אל ה'. הניגוד מודגש בעיקר בנוסחים המשמיטים את וי"ו החיבור, ובמקום "וְיָתִי" מתרגמים "יָתִי", ושיעור התרגום הוא: "ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשי ידיהם – אותי קרב א‑להים ליראתו", כמו במדרש. [1]

ב. מחלוקת הטעמים ואונקלוס על תיבת "אותי" (האם "התעו אותי א‑להים" או "אותי קרב ה'") משפיעה גם על מעמדה של תיבת "א-להים". לדעת אונקלוס הוא שם קודש, אבל לדעת הטעמים – חול. מחלוקת זו מצויה כבר אצל חז"ל (מסכת סופרים ד, ו):

כל השמות האמורים באברהם – קודש, חוץ מאחד שהוא חול שנאמר " וַיֹּאמַר אֲדנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ " (בר' יח:ג). ויש אומרים "ויהי כאשר התעו אתי אלהים". ר' חנינא אחיו של ר' יהושע אומר: קודש, שאילולי א-להים – כבר התעו אותי.

אמנם כמה ממפרשי ת"א נדחקו להתאימו עם פיסוק הטעמים, ולדעתם, גם אונקלוס תרגמו כשם חול. [2] אבל הרמב"ם שנסמך על ת"א קבע בחיבורו "באור שמות", שהוא שם קודש: "ויהי כאשר התעו אתי א-להים – קֹדש. ותרגם: "יָתִי קָרֵיב ה' לְדַחְלְתֵּיהּ", [3] וכן נפסק להלכה. [4]

ג. אונקלוס תרגם "זֶה חַסְדֵּךְ" – "דָּא טֵיבוּתִיךְ" בנקבה (ולא: דֵין בזכר), כיוון שלעומת חֶסֶד ממין זכר, טֵיבוּתָא היא צורת נקבה. וכן העירה המסורה: "זֶה דמתרגם דָּא ד' באוריתא: זה חסדך, מחנה א-להים זה (בר' לב:ב), בעבור זה (שמ' יג:ח), עלו זה (במ' יג: יז)", [5] כיוון שכולם מתורגמים בנקבה או רומזים למושא ממין נקבה: "מַחֲנֵה אֱ-לֹהִים זֶה " – " מַשְׁרִית מִן קֳדָם ה' דָּא"; "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב" (ומשמעו: "בדרך הנגב" = "בְּאוֹרְחָא דָרוֹמָא") – " סַקוּ דָּא בְּדָרוֹמָא"; "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי" (ומשמעו: בעבור מצווה זו, כמיוחס ליונתן: מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא) – "בְּדִיל דָּא".

ד. "אל כל המקום" – "לְכָל אֲתַר". הארמית מבחינה בין מָקוֹם – "אֲתַר", ובין "הַמָּקוֹם" (צורה מיודעת), שתרגומו "אַתְרָא". אבל כיוון שכאן "אל כל המקום" משמעו כל מקום ומקום, תרגם "לְכָל אֲתַר". וכמוהו עוד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמ' כ:כא) – "בְּכָל אֲתַר דְּאַשְׁר ֵי שְׁכִנְתִּי לְתַמָּן". לכך מכוונת הערת המסורה: "הַמָּקוֹם דמתרגם אֲתַר ב' באוריתא: זה חסדך, אשר אזכיר". [6]

ה. לכאורה מתבקש לתרגם "אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה" – "דְנֵיעוֹל לְתַמָּן", כלומר לכל מקום שאליו נִכָּנֵס ("דְנֵיעוֹל" משורש עו"ל, לשון כניסה) – "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא". אבל זולת דפוס ישן אחד שגרס כך (וכן בת"נ: "דנעול"), 9 בכל נוסחי אונקלוס מתורגם "לְכָל אֲתַר דִּנְהַ ךְ לְתַמָּן" – שנלך לשם, וכן במיוחס ליונתן. [7] נוסח זה תואם את פירוש רד"ק, שכתב:

וָאֹמַר לָהּ – לפי שהיינו באים בארץ נכריה אשר לא ידענו תמול שלשום, הזהרתי אותה בזה, מפחדי לאנשי הארץ. אֶל כָּל הַמָּקוֹם - והוא לא היה אומר זה בכל מקום, ולא ראינו זה אלא בשני מקומות. אלא אמר לה הוא: אֶל כָּל הַמָּקוֹם שנצטרך לומר דבר זה, שנשמע שיהיו אנשיה רעים, ועובר שם דרך עראי .

ו. בדרך כלל הצירוף "אָמַר לְ-" מתורגם כצורתו, אבל לפעמים הוא מתורגם "אָמַר עַל" בהתאם לעניין, ושתי הצורות בפסוקנו: "וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ" – "וַאֲמַרִית לַהּ", אבל "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" – "אֵימַרִי עֲלַי". וכן: " וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא " (פס' ב) "וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה", " וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ " (בר' כו:ז) "עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ", " וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ " (שמ' יד:ג) "וְיֵימַר פַּרְעֹה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ובעקבותיו פירש כך גם רש"י. [8]



1 בבלי, מגילה ג ע"א : " ואמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע [...] ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב: מאי דכתיב: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא ( נחמ' ח:ח) ? ויקראו בספר תורת הא-להים – זה מקרא; מְפֹרָשׁ – זה תרגום ; ושום שכל – אלו הפסוקין; ויבינו במקרא – אלו פיסקי טעמים , ואמרי לה: אלו המסורת? שכחום, וחזרו ויסדום".

2   לקריאה מרוכזת עיינו ר"ב פוזן, "תרגום אונקלוס וטעמי המקרא", המעין, תשרי תשס"ג (מג, א), עמ' 1‑11 (לחומש בראשית); שם, ניסן תשס"ג (מג, ג), עמ' 24‑44 (לחומשי שמות-דברים).

3 מתוך " פרשגן ", ביאור על ת"א (בכתיבה).

[1]   גם המדרש פירש " אלהים" על עובדי עבודה זרה. השוו בר"ר נב יא: "ובשעה שבקשו אומות העולם להתעות אותי, נגלה עלי הקב"ה ואמר לי 'לך לך'". וכן המיוחס ליונתן. אלא שהם פירשו הִתְעוּ כפועל יוצא, ואונקלוס פירשו כפועל עומד. אבל רש"י חולק על הטעמים וגם על ת"א שאותו הזכיר במפורש: "אונקלוס תרגם מה שתרגם. ויש לישבו עוד דבר דבור על אפניו: כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום... ואומר לה זה חסדך". לפי רש"י, פיסוק הכתוב הוא שלא כטעמים. והיות שלפי פירושו "התעו א-להים" מוסב על הקב"ה, הוצרך רש"י לפתור את שני הקשיים בדרך אחרת: ייחוס "התעיה" לקב"ה, נפתר באמצעות ההבחנה בין "תעה" ל"טעה". לא נאמר בכתוב "הטעו אותי", אלא "התעו". "הטעו" משמעו שגרמו לטעות הכרתית שכלית, וזה לא ניתן להיאמר על הקב"ה, ואילו "תעה" עניינו איבד דרך, דוגמת "והנה תֹעה בשדה" (בר' לז:טו). וזהו "הוציאני הקב"ה... להיות משוטט ונד ממקום למקום". אבל אונקלוס שאינו מבחין בין "טעה" ל"תעה" אינו יכול לפרש כרש"י. ואשר לסכנת הריבוי, האריך רש"י להוכיח כי "בהרבה מקומות לשון א-לוהות... קרוי בלשון רבים". ואולם אונקלוס שתרגומו משקף גם פולמוס עם הנצרות – ואלה נאחזו בצורת ריבוי שם "א-להים" להוכחת השילוש – נרתע מכך. לעניין זה ראו ר"ב פוזן, " העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס " , ירושלים תשס"ד, עמ' 42‑44, 137‑138; הנ"ל, "תרגום אונקלוס והויכוח היהודי-נוצרי", בתוך: ש' ורגון, ע' פריש ומ' רחימי (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות, ח מנחות ידידות והוקרה לאלעזר טויטו, רמת-גן תשס"ח, עמ' 69‑96 (ומה שביקשו רבים למצוא בתרגום רמז לגיור של אונקלוס עצמו, אינה אלא דרך דרוש). וראו בהרחבה אצל ש' קוגוט, "המקרא בין טעמים לפרשנות ", ירושלים תשנ"ד, עמ' 174.

[2]   כגון עוטה אור, עמ' 10 ( ב"צ יהודה בערקאוויץ, עוטה אור כשלמה על דברי המתרגם אונקלוס הגר ע"ה, וילנה תר"ג) ו נתינה לגר (ר' נתן אדלר, נתינה לגר: באור על תרגום אונקלוס, וילנה תרל"ד), כיוון שלדעתם ת"א דומה למיוחס ליונתן (בהערה הקודמת) שתרגמו כשם חול. אבל ראו כנגדם באורי אונקלוס ( ר' שמשון ברוך שעפטעל, באורי אונקלוס, מינכן תרמ"ח ), מרפא לשון (ר' יחיא זכריה קורח, מרפא לשון, בתוך י' חסיד (מהדיר), התאג' הגדול כתר תורה א-ה, ירושלים תש"ל) ו אהבת יהונתן (ר' בנימין שמערלער, אהבת יהונתן על תרגום יונתן לתורה, בראשית-ויקרא, בילגוריי תרצ"ב-תרצ"ה), וראו בהרחבה אצל ש' קוגוט, שם עמ' 174.

[3]   באור שמות קודש וחול לרבינו משה בן מימון, מהדורת מ' גסטר, בתוך: דביר א, תרפ"ג, עמ' 191‑222 .

[4]   ר' שלמה גנצפריד, קסת הסופר דיני כתיבת ספר תורה , אפען תקצ"ה, עח ע"ב: "התעו אותי א-להים – קדש".

[5]   קליין, מסורה, עמ' 56. to Targuum Onqelos New York 2000 , .   M.L. Klein The Massorah = [5] ברלינר, מסורה עמ' 20.

     . A. Berliner, Die Massora zum Targum Onkelos, Leipzig 1877

9   ת"נ (תרגום נאופיטי). A. Dίez-Macho (ed.), Neophyti 1: Targum Palestinian Ms de la Biblioteca Vaticana, I-V, Madrid and Barcelona 1968-1979 =

[7]   גם פשיטתא שתרגומו מילולי אף יותר מת"א, תרגם "אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה" – "דאזלינן לתמן", ולא כתרגומו לעיל "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה" (יב: יא) "לְמֵעַל".

[8]   רש"י: "אמרי לי – עלי, וכן "וישאלו אנשי המקום לאשתו", על אשתו. וכן "ואמר פרעה לבני ישראל" כמו על בני ישראל". אבל "וללוי אמר" (דב' לג:ח) ת"א "וּלְלֵוִי אֲמַר", ורש"י חולק ומפרש גם שם "ועל לוי אמר".