לא נופל ברשת

תופעת הסנכרון, שבה מערכת מורכבת פועלת כגוף אחד, מתקיימת בסדרי גודל שונים: מחלקיקים תת-אטומיים, דרך תאים בגוף, חברים בקבוצות של בעלי חיים או בני אדם, ועד גלקסיות. סנכרון של קבוצה מהותי לבני אדם וחיוני לבריאותנו הגופנית והנפשית; ואולם, הסנכרון בין בני אדם ברשת מורכבת לא נחקר עד היום, על אף שהוא הכרחי להבנת מנגנוני קבלת החלטות במדעי הפוליטיקה  והכלכלה, הרפואה (התפשטות מחלות, למשל), התקשורת (למשל הפצת פייק-ניוז) ועוד ועוד.

פרופ' מוטי פרידמן מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר-אילן, פרופסור ניר דודזון ממכון ויצמן למדע, ואלעד שניידרמן מאוניברסיטת Stony Brook  בניו יורק, ערכו ניסוי שמטרתו להגדיר את הסנכרון בין בני אדם בצורה מדידה ומדויקת. תוצאות המחקר שופכות אור על מאפיין ייחודי של רשתות אנושיות, שאינו מתקיים ברשתות אחרות.

בניסוי התבקשו שישה-עשר כנרים וכנריות לנגן באופן מסונכרן, ובכך יצרו מערך מוזיקלי הפועל כרשת. כל 'צומת' ברשת היה נגן כינור חשמלי. הנגנים ניגנו אותו משפט מוזיקלי, וכל אחד מהם שמע באוזניות את הביצוע של עצמו ושל שניים או יותר מחבריו. הנגנים הופרדו זה מזה באמצעות מחיצות, כדי לנטרל מידע חזותי. ההנחיה היחידה שהנגנים קיבלו הייתה: "תסתנכרנו, בין אם תאטו ובין אם תגבירו את הקצב".

מערך הניסוי שהחוקרים יצרו אפשר שליטה במידת הקישוריות ברשת (הם שלטו ושינו כראות עיניהם את מספר הנגנים שהנגן הבודד שומע, וכן את העוצמה שבה הוא שומע את חבריו), וכדי ליצור מניפולציות הם אף הוסיפו השהיה: כל נגן שמע באיחור, שנקבע על ידי החוקרים, את מה שניגן הנגן לידו. נמצא שבהשהיה קצרה, הנגנים האטו את הקצב (התופעה מוכרת לכל מי שניסה לשיר או לנגן דרך מערכת 'זום'). בהמשך, החוקרים האריכו את ההשהיה בהדרגה. במספר זוגי של נגנים, הנגנים מצאו מצב יציב אחר, שבו כאשר נגן אחד נמצא בתחילת המשפט המוזיקלי, השכנים נמצאים באמצעיתו. הנגנים שמרו על מצב יציב זה על ידי שינוי קצב הנגינה שלהם, אפילו אם היו צריכים להאט או להאיץ את נגינתם פי חמישה. במספר אי-זוגי של נגנים, ההשהיות מנעו מהנגנים להסתנכרן והמערכת הגיעה למצב שנקרא 'מצב תסכול'. במצב זה, הנגנים התחילו להתעלם מחלק מהשכנים שלהם ובעצם, אפקטיבית, ניתקו חלק מהקשרים שלהם ברשת.

בתורת הרשתות, מודלים המתארים 'מצבי תסכול' מציינים התפשרות בביצוע בין הצמתים ברשת ומעבר למצב של 'אמצע'. ואולם, בני אדם מתנהגים באופן שונה. הניסוי מלמד כי אנשים אינם מחפשים פשרה, אלא מתעלמים מאחד הקלטים. תופעה זאת משנה את הדינמיקה של הרשת, אך עד היום לא התייחסו אליה, משום שלא הייתה הדגמה ומדידה. 

המחקר של פרופ' פרידמן ועמיתיו, שהתחיל למעשה כפרויקט מדעי-אמנותי עבור מוזיאון הננו באוניברסיטת בר-אילן, מציע שני חידושים. הראשון מתודולוגי: פלטפורמה המודדת דינמיקה של רשת אנושית בצורה מדויקת ו'נקייה'. החידוש השני הוא עדות לכך שלרשת אנושית יש שני מאפיינים ייחודיים: גמישות (שינוי הקצב), והיכולת לסנן קלט ואף להתעלם מקלטים היוצרים תסכול. יכולות אלה משנות בצורה מהותית את הדינמיקה של רשתות אנושיות בהשוואה לרשתות אחרות ומחייבות שימוש במודל חדש לצורך ניבוי התנהגות בני אדם.