מחאת האוהלים

ב-14 ביולי 2011 נתקעו בשדרות רוטשילד בתל-אביב בזאת אחר זאת יתדות מחאת האוהלים. ד"ר הגר חג'ג'-ברגר מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן הייתה שם כחוקרת. בימים אלה היא חוזרת אל אותם רגעים כדי לבחון מה היה שם מלבד מחאה ומה משותף לתושבי מאהל רוטשילד ולמבודדי הקורונה.

"פה אני מרגישה שאנשים מתחברים למהויות, חושבת איך אני כפרט מתחברת למאבק, איך אני שומרת על הרצונות שלי ואיך הקהילה מעצימה אותי כבן אדם, איך אני יוצרת שינוי במחשבה שלי ובתודעה שלי, איך אני נעזרת במאהל הזה עם כל האנשים לעשות עבודה על עצמי, להבין מי אני" (דלית, 32, מלצרית, יולי 2011).

ציטוט זה משקף את הלך הרוח במאהל רוטשילד שמציין היום תשע שנים לחייו הקצרים. המאהל הצית בישראל גל מחאה שהיה חלק מהמחאה העולמית בדרישה לצדק חברתי. היה זה סמל לתסכול, חוסר אונים ואי-ודאות שהצטברו שנים רבות, ולניפוץ אשליות: צעירים ומבוגרים כאחד ניצבו מול החיים הסיזיפיים שזימנה להם התרבות הקפיטליסטית בעולם המערבי.

המחאה, שקמה נגד יוקר המחיה וחרתה על דגלה צדק חברתי, יצרה במאהל רוטשילד מרחב ייחודי בתוך אירוע חד-פעמי, מרחב השתהות שכמו היה תופעת לוואי למטרתה העיקרית של המחאה. פיזית ומטפורית, המאהל ישב בשדרה המרכזית בתל-אביב והפגיש בין החיים שבתוכו ובין החיים שמחוץ לו, שקוף, גמיש, זמין. השוהים במאהל סיפרו על תהליכים אישיים, נפשיים, של חיפוש משמעות, גילוי עצמי ושינוי הגדרות דיכוטומיות של קטגוריות חברתיות.

מבעים אלה היו תופעות שלא כוונו לתהליך המחאה אך יצרו עולם בתוך עולם. הן אפשרו לדיירי המאהל להשתהות מול רצונותיהם, מאווייהם, לתור אחר משמעות, תוך חיפוש דרכים אלטרנטיביות לחיים טובים יותר. כל זאת דווקא בתור אירוע חברתי שקורא לצדק.

תופעות אלה מגלות סוגיות שהגיעו לנקודת רתיחה מתחת לאדמת המחאה. אנו עדים לסוגיות אלה גם היום סביב אירוע גדול אחר שהחברה הישראלית עוברת, שוב כחלק מאירוע עולמי, הפעם אפידמיולוגי. גם פה מתרחשים תהליכים זהים במרחבי בידוד שאליהם מוכנסים אזרחים.

מרחב ההשתהות במאהל רוטשילד, כמו זה של מבודדי הקורונה, פוגש את האנשים בנקודה האותנטית שלהם בתוך אירוע שמשמש כמעטפת לחיפוש משמעות וגילוי עצמי, ובכך מזמן לנו פתח להיכרות עם נפשו התרבותית של הפרט בחברה הישראלית ושל התרבות הפוסטמודרנית בכלל.

מעוניינים לקרוא על זרקורים נוספים לאורך השנה? היכנסו