Skip to main content
|

הקורבנות השקופים של המלחמה

"רוב הילדים שפונו מבתיהם מצויים במצב אקוטי של טראומה", מתריעה פרופ' זהבית גרוס, חוקרת בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן

Image
קורבנות

עם תחילתה של מלחמת חרבות ברזל הקימה הפקולטה לחינוך של אוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף עם עיריית רמת-גן ומשרד החינוך, בית הספר לילדים שפונו מביתם, בכפר המכביה. דיקנית הפקולטה לחינוך, פרופ' זהבית גרוס, ממשיכה להתנדב בו פעם בשבוע גם היום, חצי שנה מאז פרוץ המלחמה. במקביל, הוסת מחקרה של פרופ' גרוס לטובת הנושא, ובימים אלו היא כותבת ספר על עבודתה עם המפונים, אותם היא מכנה displaced people, ומתריעה: עלינו להיות ערניים למצבם של המפונים במלונות, הקורבנות השקופים של המלחמה. אלו הם דבריה:

"במלחמת ה-7 לאוקטובר יש קורבנות רבים: חללי צה"ל ובני משפחותיהם, הנעדרים, הפצועים ומעגלים נוספים של נפגעים פיזית ונפשית. בתוך הרשימה הקשה והארוכה הזו מצויים המפונים - אותם אנשים ונשים שנאלצו לברוח או להתפנות מבתיהם מרצונם לבתי מלון או אזורי מחסה ומילוט ומקלט. אסור לנו כחברה להסכים להפוך אותם לקורבנות שקופים. עלינו להיות קשובים יותר לצרכים שלהם, למצוקות שלהם ולעובדה שכמעט רובם מצויים במצב אקוטי של טראומה. חובתנו לראות ולזכור אותם.

בבתי המלון בארץ מסתובבים עדין מפונים רבים מהדרום ובעיקר מצפון הארץ. רובם מתהלכים בלובי כסימני שאלה. הם לא יודעים מה ילד יום ועד מתי הם ימשיכו להיות תלושים. חלקם (בעיקר מהצפון) לא יודעים האם הבית שלהם נהרס ונפגע ומה נותר ממנו? האם החפצים האישיים שלהם שאגרו במהלך השנים קיימים או שהפכו לעפר ואפר מפגיעות ישירות של טילים ופגזים שנורו על האזור שלהם? ובעיקר - "מה יהיה"?

מאז תחילת המלחמה אני מתנדבת באחד ממרכזי המפונים במרכז הארץ ומעבירה פעם בשבוע שיעור קבוע בפרשת השבוע, תוך שילוב של תהליכים של דינמיקה קבוצתית. קשה לי לראות את התסכול הרב של המפונים, את תחושת העלבון הצורב שלהם מול האטימות של הממסד ושל החברה הישראלית שרואים אותם (כך על פי תפיסתם והרגשתם הסובייקטיבית) כמפונקים שנהנים ממנעמי בית המלון. הם אומרים לי שהם חשים שהם נמצאים ב"כלוב של זהב" וחולמים על הבית ובעיקר על מקום שקט ובטוח משלהם, אחרי שנאלצו מאז תחילת המלחמה להיפרד מהפרטיות שלהם ומהזכות הבסיסית ל"קצת שקט".

במסגרת אחד השיעורים השבועיים עם המפונים במלון, סמוך לחג הפורים, בחרתי לעסוק בניתוח מגילת אסתר. פתחתי את השיעור בשאלה לאיזה פסוק הם הכי מתחברים במגילה וכל אחד ענה תשובה אחרת. אמרתי להם שהפסוק שלי הוא: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו", ואני רוצה בשיעור להתמקד בנושא השמחה. תחילה עשינו סבב וביקשתי מהם לספר לי איך לדעתם תראה השמחה שלהם בחג הפורים הזה? השאלה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. הם כמעט פרצו בבכי (ראיתי אצל המשתתפים ממש ניצנים של בכי בזוויות הפה) והיה להם קושי לענות. כולם ספרו לי בנוסטלגיה וכאב על מה שהיה להם בפורים בשנים עברו, והם התקשו לדמיין את השמחה שתהיה להם (אם בכלל) בפורים הקרוב. כמענה לתחושות הללו השיעור שלי התמקד באופן שבו אסתר המלכה בראה שמחה בחוכמה תוך הפעלת תושייה ואייג'נסי (פועלנות). השיעור התמקד במילים "ותלבש אסתר מלכות" ובאמצעותם הסברתי להם איך אסתר, כחלק מתהליך אסטרטגי מודע, מבנה מלכות שמקורה נטוע עמוק במושג השמחה. זה היה תהליך של ניתוח טקסטואלי אנליטי אך גם תרפויטי-רגשי, שקורא את הטקסט של המגילה בזיקה למצב האקטואלי שבו הם חיים, המאפשר להם התבוננות עמוקה על עצמם ועל כוחות הנפש שהם צרכים לגייס על מנת לייצר ולברוא שמחה בנפשם.

אני מקווה כי - כשנשב כולנו לסעודות החגים הבאים שעוד יבואו במהלך המלחמה, לא נשכח גם את אלה שנאלצו לברוח מבתיהם ומנסים להיאחז בכל בדל של תקווה. תקווה שאנחנו כחברה חייבים להעניק להם".

לתוכניות הלימוד בפקולטה לחינוך