גילוי סם ה-LSD

הכול התחיל בשנת 1938, כאשר הכימאי ד"ר הופמן הצליח לבודד לראשונה LSD מהחומר הפעיל בפטריית ארגוט לצורך פיתוח תרופה. לאחר שבחן כמה תרכובות במעבדה, הוא זנח את התגלית, משום שתוצאות הניסוי לא נראו מבטיחות. אולם כעבור חמש שנים, בעקבות תחושת בטן שלא הצליח להתנער ממנה, החליט ד"ר הופמן לחזור על תהליך הסינתזה של 25-LSD. החומר נספג כנראה באצבעותיו וגרם לו לתחושות סחרחורות ואי נוחות, שאחריהן חווה שטף של תמונות פנטסטיות ומראות של צורות יוצאות דופן מלוות במשחק קליידוסקופי של צבעים. כך, לגמרי במקרה, ד"ר הופמן נחשף לראשונה לסגולות יוצאות הדופן של החומר שסנתז.

LSD התגלה כאחד הסמים ההזייתיים העוצמתיים ביותר, בין היתר בשל יכולתו לייצר תחושות עמוקות של עיוות תחושת הזמן, התמוססות האגו ותחושת אחדות מוחלטת עם הכול, שינויים קיצוניים בתפיסה החושית כמו סינסתזיה - מיזוג קוגניטיבי בין חושים (לשמוע צבעים, לראות צלילים, לטעום רגשות).

בעקבות התנסויותיו בLSD- (מספר לא מבוטל של פעמים במהלך 102 שנות חייו), האמין ד"ר הופמן שאין מדובר בסם הזיות בלבד, אלא בחלון לממדים גבוהים יותר של המציאות. תחילה LSD שווק כתרופה טיפולית למוסדות מחקר ולרופאים, שם נבדק הפוטנציאל של החומר לטיפול בחרדה, התמכרויות, הפרעת טורדנות כפייתית ודיכאון. עד ש-LSD נאסר לשימוש, פורסמו מחקרים רבים שעסקו בטיפול באלפי בני אדם.

אף שד"ר הופמן קיווה ש-LSD ישמש בעיקר למחקר פסיכיאטרי, בהמשך זלג הסם אל מחוץ לחדרי הטיפול והמחקר. החומר הפך לאחד מהסמלים הגדולים של מהפכת שנות השישים, מה שגרם בסופו של דבר להוצאתו מהחוק, והשפיע ישירות על המחקר הרפואי והמדעי להבנת השפעותיו על המוח. המחקר ב-LSD קפא במשך שנים רבות, אך לאחרונה חלה התעוררות מחודשת במחקר ובהבנת חלק ממנגנוני הפעולה שלו.

חוקרים מאמינים שעם הבנה טובה יותר של אופן ההשפעה של LSD על המוח, הם יוכלו לחקור הפרעות פסיכיאטריות שיש בהן שינויים דומים להשפעות שמחולל LSD בקשרים בין תאי עצב במוח ובכך להתקדם לעבר פיתוח תרופות חדשות.