Skip to main content
|

התנגדות לחיסונים במבט פמיניסטי

מבט פמיניסטי ביקורתי מקדם תקשורת דו-כיוונית המבוססת על הקשבה למקורות ידע המעוגנים בהתנסויות הגוף ובשיח כבסיס למדיניות ציבורית בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, אך פוליטיקת החיסון מדגימה היעדר דיאלוג

Image
פמיניזם

ההתנגדות לחיסון הקורונה בישראל מוסברת בעיקר כתוצאה של חוסר אמון בתהליך המואץ של פיתוחו, אך למעשה היא חלק מתופעה נרחבת של התנגדות לחיסונים ובכלל של אי-אמון ברפואה ובמדע ובמערכות הציבוריות המבוססות עליהם. פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן מציעה מבט פמיניסטי על התופעה.

אופן החשיבה ואורח החיים בעידן הגלובליזציה תוארו במדעי החברה באמצעות המושג "חברת סיכון", המתייחס לאי-ודאות ולחוסר הביטחון שעמם אנו מתמודדים. בהמשך התמקדו תיאורטיקנים בהבנת הביקורת כלפי הרפואה והמדע, תוך העלאת השאלה, מה קונה את אמוננו ומיהם המומחים שדווקא להם נשמע?

גישה ביקורתית המכוונת לבירור שאלה זו מאפשרת לדון בסוגיית האמון מנקודת המבט של המאבק בין גישות שונות לגוף. לדוגמה, "רפואה מגדרית" מצביעה על העובדה שרופאים נטו להתעלם מייחודיותו של הגוף הנשי ביחס לזה הגברי, ומממדים של כאב וסיכון, העדיפו אינטרסים מדעיים, ואף הפכו נשים רבות לכלואות בציפייה "שיהיו רחם".

המאבק בידע נשי מסורתי שקידמה הרפואה הקונבנציונלית הודגם בסוגיית הגלולות למניעת הריון, שפיתוחן התעלם מידע נשי עתיק הנוגע הן למניעת הריון והן לדרכי קידום פריון המבוססות על היכרות עם הגוף הנשי. במרחבים פמיניסטיים ידע חלופי על הגוף הנשי מבקע את האמון שנשים רוחשות לרפואה המודרנית. אחת מהביקורות כלפי הרפואה המדעית ממוקדת בהתעלמותה במשך שנים מעוצמתן של גישות הוליסטיות כגון רפואה סינית והומאופתיה, המצליחות לתת מענה למצבים מרובים גם כשאינן זוכות להכרה. גישה נוספת לגוף היא זו המאדירה סמכויות דתיות ומחכה לאישורן לפעולה הרפואית. אם החיסון לקורונה מוצג על ידי סמכויות רוחניות כמתערב במלאכת האל המגולמת בחומר הגנטי שלנו, יש בכך עידוד להתנגדות לחיסון. דוגמה לכך היא הרב יובל אשרוב שקרא לציבור לא להתחסן.

להתערערות האמון ברפואה המדעית יש לצרף את הביקורת כלפי הקפיטליזם והפעולה התאגידית. נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם" הציגה עסקאות בין ממשלות לתאגידים, המקדמות חיסונים כממד ברווחיות של תאגידים ולא כמרכיב במדיניות ציבורית שנועדה לשפר את איכות החיים.

ללא דיאלוג בין גישות שונות, סימן השאלה מוצב ביחס לאמון ולא ביחס לאי-אמון. אין בדברי עידוד ההתנגדות לחיסון, אלא ביקורת פמיניסטית על התנהלות ההנהגה ועל מדיניות המושתת על הציבור ללא הקשבה להקשרים הספציפיים הרלוונטיים לחיי היומיום של אוכלוסיות שונות.