איך לשמר את האופטימיות של הילדים?
ליצור מסגרת ופעילות חברתית, לשמור על שגרה כמה שניתן, להיות בקשר עם אנשי ההוראה ולהטיל על הילדים משימות שיעצימו את המסוגלות
מלחמת "חרבות ברזל" מותירה את חותמה בכולנו והטראומה הקולקטיבית משפיעה גם על הילדים – הסופגים את המתרחש מהתקשורת ומהאווירה בבית. זאת, יש לזכור, לאחר שעברו שנים לא פשוטות עם מגפת הקורונה. כיצד ניתן לסייע להם לצמוח מהמצב, ולשמר בהם את האופטימיות והחיוניות? במסגרת פורום משותף של מומחים שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, עלו כמה המלצות:
פרופ' אסתר עדי יפה, ראשת התוכנית לגיל הרך בפקולטה לחינוך בבר-אילן, אמרה כי בצל ביטול המסגרות לאור הצרכים הביטחוניים, חשוב לנסות לשמור, ככל הניתן, על מפגשים משותפים לילדים וחבריהם. "גם אם אין אפשרות לקיים לימודים, חשוב למצוא מקום שבו ניתן להפגיש את הילדים באופן קבוע, כחלק משגרה חדשה - לארגן פעילויות לילדים, לשלוח חוברות צביעה, לארגן מפגשים ולשוחח עם הילדים, אם אפשר לא רק כקבוצה גדולה, אלא גם בקבוצות קטנות", אמרה עדי יפה, והוסיפה המלצות לאנשי החינוך:
"חשוב מאד שמורים ישמרו על קשר עם ההורים, יישלחו להם וואטסאפ ויבקשו לעדכן אותם באופן אישי אם יש לילדים הורים בצבא או מילואים ואם מישהו מבני המשפחה נפגע חלילה. הילדים עוד לא ממש התחילו את השנה. מבחינה חברתית-רגשית, כדאי לעשות פעילויות מגבשות, תוך שימת לב לילדים שמתקשים. על המורה לדעת עם אילו קשיים מתמודדים הילדים. מבחינה אקדמית, מומלץ לחזור בינתיים על החומר של השנה שעברה".
פרופ' רוני גבע, מהמחלקה לפסיכולוגיה ומהמרכז הרב-תחומי לחקר המח, התייחסה לדרכים לשיקום מטראומה: "המחקר מלמד שפגיעות מלחמה ובעיקר חשיפה ישירה לאלימות, עקירה בכוח, נתק מדמויות התקשרות לזמן ארוך והיעדר בסיס בטוח, פוגעים בחוסן הנפשי של תינוקות ושל ילדים, גם אם נדמה בשלבים הראשונים שהכול לכאורה 'בסדר'. ככל שעוצמת הפגיעה והחשיפה חריפות וממושכות יותר, כן צפויה חומרה רבה יותר בעוצמת התגובות הפוסט טראומטיות לאורך החיים, ופגיעה בבריאות הגוף, למשל, בתקינות המערכת הקרדיו-וסקולרית ובחוסן הנפשי".
"עם זאת", היא מוסיפה "אחד הפלאים הגדולים שפסיכולוגיה התפתחותית עומדת נפעמת אל מולם, היא יכולת התקומה. לדוגמה, רבים ורבות מניצולי מלחמה, למשל שורדי השואה שחוו את המלחמה ההיא כתינוקות או כילדים ופגשו בנורא מכל, בכל זאת קמו, הקימו, יצרו והנחילו לדור הבא אופטימיות ותחושת מסוגלות. אנו חוקרים איך מתוך הטראומה והחשיפה לאיומי המלחמה, מתאפשרות בכל זאת תקינות, יצירתיות, ובעקבות כך, שמחת חיים, בריאות וחוסן".
לדברי פרופ' גבע, "המחקר מלמד על כמה גורמים חשובים למיתון הקושי ולהעצמת החוסן הנפשי של תינוקות ושל ילדים בזמן מלחמה: ראשית, נוכחות פעילה, יעילה ותומכת של דמות התקשרות כגון הורה, סבתא או סבא, מורה, מדריך בחוג או בתנועה, הקשוב לילד או לילדה, למצוקותיהם ולצורכים. הילדים יעזרו בדמות זו כבמודל להתמודדות עם הקושי, וכמקור לאמפטיה ולחיזוק.
שנית, שימור של שיגרה, ככל הניתן. שיגרה מסמנת תפקוד ותקינות, מקור ליציבות ועזר לילדים להבין מה צפוי. גם כשהבסיס כולו מתערער, המקום והדמויות זרות, יש חשיבות לנסות ליצר שיגרה, אפילו באמצעים פשוטים, משהו שעושים יחד כשמתעוררים ליום חדש, משהו שעושים יחד כשמתארגנים ללילה, משהו שעושים כשנכנסים למקום מוגן.
שלישית, וזה אולי החשוב מכל, לנסות להעצים את תחושת המסוגלות של הילד והילדה גם אם התנאים קשים ביותר. אחריות באמצעות תפקיד, קטן ככל שיהיה, של הפעוטות (למשל: להביא מוצץ, להגיד בואו, לראות איפה הכלב) מעצימה את אמונתם בעצמם וביכולותיהם להיות חלק מהמערכה ומההצלחה של כולם. תחושה מעצימה זו שכלנו חשים בימים אלה, באמצעות לקיחת משימה, התנדבות, עזרה לאחר למצוא פתרון – היא חיונית למען צמצום ההשפעה הקשה של מלחמה על החוסן הנפשי. תחושה זו, חשובה במיוחד לפגיעים יותר מקרבנו, ובכלל זה לילדים ולפעוטות".