שירה בציבור

ד"ר טלילה אלירם מהמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן כותבת על התופעה, שאפילו בימים של סגר ומחלוקות פוליטיות גורמת לכולנו לשיר בפה אחד ולהרגיש ביחד.

השירה בציבור היא תופעה אופיינית בתרבות הישראלית. היא קיימת מתקופת העליות הראשונות לארץ, תחילה בהתיישבות העובדת, ובהמשך גם בערים הגדולות. רפרטואר השירה בציבור מורכב בעיקרו מהשירים המכונים "שירי ארץ ישראל", השירים המוקדמים יותר בתולדות הארץ, שתוכנם בעיקר היסטוריה, נופים ואהבת הארץ, אך גם שירים חדשים יותר שרוב הקהל יכול להתחבר אליהם.

השירה בציבור ממשיכה להתקיים בישראל משחר ההתיישבות בארץ ועד לזמן הנוכחי, והיא פורחת במיוחד בתקופות קשות כי יש לה כוח. על כך אמר מנחה השירה בציבור אפי נצר בראיון בתקופת האינתיפאדה, 2003: "לא מפתיע אותי שדווקא בתקופה הקשה שבה אנו נמצאים יש רבים כל כך שרוצים לשיר. תמיד היה כך בתקופות קשות. ראשית, רוצים להתרפק על העבר, אבל הסיבה העיקרית היא שלשירה הזו יש כוח

כשאנשים יושבים ושרים בציבור, מרגישים את ה'ביחד', זה מחזק אותם. הם רואים שהם לא לבד בימים הקשים האלה". נעמי שמר (בראיון אתי, ב-1994) אמרה: "אנשים אוהבים את השירה בציבור. אנו ציבור קטן ומשפחתי, אנחנו בעצם קהילה, עדה, אנו בעצם מחפשים את היַחדָּוִיוּת, מחפשים אולי כדי להתחזק, אולי כדי להתבטא, להתגונן מפני כל המוראות שעוברים עלינו. זו דרך הביטוי הטבעית שלנו, זה העור שלנו, את לא יכולה להפריד את זה מהגוף".

שרה'לה שרון כתבה לי (ביוני 1994), "השירה בארץ היא ייחודית ליהודים, אחד האירועים הישראליים הטהורים ביותר שיש לנו. אפשר להשוות אותה לתפילה בבית הכנסת, שהיא שירה של יחיד ושל ציבור. החזן הוא המנחה של השירה. שירה הוא סוג של תפילה והתכנסות שנעשית בבית הכנסת כמו בערב שירה, ישנה הקבלה".

אחת התופעות המיוחדות של ימי הסגר בתקופת הקורונה היא השירה במרפסות, גרסה חליפית, בנוסח התקופה לשירה בציבור. אנשים יוצאים למרפסות ושרים, אמנים מופיעים ברחוב ואנשים מצטרפים אליהם מהמרפסות. זו בהחלט שירה בציבור, שירת הביחד המחזקת את המשתתפים בה. לא פלא שבתוכניות השירה בטלוויזיה בתקופת הסגר הופיעו שקופיות שבהן נכתב: "כולנו שרים ומחזקים זה את זה, ביחד ומרחוק".