מחירי הכרטיסים הגבוהים במונדיאל: מסחור דורסני או שינוי מבורך?

המונדיאל, שבעבר נחשב לחגיגה עממית ונגישה, עבר בארבעים השנים האחרונות תהליך מואץ של מסחור. תהליך זה הפך את הצפייה ההשתתפות הפיזית בטורניר לחוויה יקרה, ועבור אוהדים רבים מן השורה למשימה בלתי אפשרית כמעט. במונחים כלכליים, פיפ״א שכללה מאוד את יכולתה לנכס לעצמה חלק הולך וגדל מכספי האוהדים: כרטיסים שבעבר היו נגישים יחסית למקומיים או לתייר מן השורה, מוחלפים כיום בשורה של מנגנונים מסובכים ויקרים.

ד"ר אמנון שרייבר מהמחלקה לכלכלה, המתמחה בתורת המשחקים ותהליכי קבלת החלטות, מסביר שכדי להבין את התהליך, אפשר לראות שלקראת מונדיאל 1994 בארצות הברית, המחיר הממוצע לכרטיס עמד על 58 דולר בלבד, כשהמחירים נעו מכ-25 דולר לכרטיס בסיסי במשחק מוקדם ועד 475 דולר לכרטיס הטוב ביותר לגמר — סכומים שנראים כיום כמעט מעולם אחר. שלושה עשורים מאוחר יותר, במונדיאל 2022 בקטאר, הגיעו הכנסות פיפ״א מכרטיסים ומזכויות אירוח לכמעט מיליארד דולר, מתוכם כ-686 מיליון דולר ממכירת כרטיסים וכ-243 מיליון דולר מזכויות אירוח.

גם לקראת מונדיאל 2026, שבו הכריזה פיפ״א על שכבת כרטיסים מוזלת של 60 דולר לכל 104 המשחקים, מבנה השוק כולו נע בבירור לכיוון של תמחור דינמי (מחירים הנקבעים בזמן אמת ובאופן אישי לכל רוכש) ושוק מכירה חוזרת רשמי, שבו פיפ״א גובה עמלה של 15% מן הקונה ועמלה נוספת של 15% מן המוכר. כשמוסיפים לכך את מחירי הטיסות, הלינה והשהות בערים המארחות, מתקבלת תמונה כמעט בלתי נמנעת: המונדיאל, לפחות במגרשים עצמם, הולך ומתרחק מן האוהד המסורתי, ומתקרב לעולם של בעלי יכולת ותאגידים.

מודל הפרימיום: הכסף הגדול שמממן את חוויית הקצה

אך ייתכן שזהו לא רק סיפור של אובדן, אלא פשוט סיפור של שינוי, ואולי, במובנים מסוימים, אפילו שינוי לטובה. הצרכנים האמידים, החברות המסחריות ואוהדי הפרימיום שמשלמים סכומים גבוהים במיוחד, מממנים בפועל את המכונה שהופכת את המונדיאל למוצר ספורטיבי ותרבותי משוכלל כל כך: הפקה ברמה חסרת תקדים, טכנולוגיות צילום ושידור, מערכות שיפוט מתקדמות וטורניר גלובלי נוצץ.

לפי דוחות פיפ״א, במחזור 2019–2022 הושקעו כ-2.6 מיליארד דולר בתוכניות פיתוח וחינוך בכדורגל, מה שממחיש שחלק מן ההכנסות הגדולות חוזר אל המערכת הרחבה של הספורט העולמי. גם מי שאינו יכול להרשות לעצמו כרטיס יקר נהנה מן ההשפעה החיצונית החיובית הזו, ומקבל מוצר קצה איכותי ודרמטי יותר בסלון הבית או בבר השכונתי. באופן פרדוקסלי, הפיכת המונדיאל לסמל סטטוס יוקרתי עשויה להעצים את ההילה סביבו. הרומנטיקה לא נעלמה, היא פשוט הועברה מן היציע אל החוויה הקולקטיבית של מיליונים שצופים יחד מרחוק. המונדיאל נעשה פחות נגיש פיזית, אך נוכח בהרבה כמוצר תרבותי עולמי.

אשליית היום שאחרי: מי באמת מרוויח מהחגיגה?

לצד הוצאות הצרכנים, גם הרשויות בערים המארחות משקיעות סכומי עתק באצטדיונים, תחבורה וביטחון. מאחורי השקעות אלה עומדת לעיתים תפיסה כלכלית מבית מדרשו של ג'ון מיינרד קיינס: ההוצאה הגדולה אמורה להניע ביקושים, להמריץ עסקים ולייצר אפקט כלכלי חיובי שיימשך גם לאחר שריקת הסיום.

אך הספרות המחקרית על מגה-אירועי ספורט מזהירה מפני ההנחה שהכסף הגדול מתורגם בהכרח לרווחה מקומית. מאמרם הידוע מ-2004 של הכלכלנים בעלי השם רוברט באדה וויקטור מת'סון, שניתח את מונדיאל 1994 בארצות הברית, מצא פער חריף בין התחזיות האופטימיות שלפני האירוע לבין התוצאות הכלכליות בפועל בערים המארחות. בשורה התחתונה, גם כאשר הטורניר מייצר מחזור כספי עצום, השאלה החשובה שנותרת פתוחה היא לא רק כמה כסף זז סביבו, אלא מי נהנה ממנו, מי נושא בעלויות, ומה באמת נותר בעיר המארחת ביום שאחרי.