מריה גופרט-מאייר

ב-20 בפברואר, 1972, הלכה לעולמה מריה גופרט-מאייר, האישה השנייה אי-פעם שזכתה בפרס נובל בפיזיקה. פרופ' ארלין גורדון מהמחלקה לכימיה באוניברסיטת בר-אילן כותבת על מדענית דגולה, שתרומתה למדע עצומה, ושבכל זאת כנראה לא הכרתם.

פרס נובל בפיזיקה הוענק לנשים מדעניות רק חמש פעמים ב-120 השנים האחרונות. כלת פרס נובל הראשונה הייתה מארי קירי שקיבלה את הפרס ב-1903 על גילוי הרדיואקטיביות, והשנייה, 60 שנה מאוחר יותר, הייתה מריה גופרט-מאייר ב-1963. גופרט-מאייר זכתה בכבוד לאור תגליותיה בתחום מודל הקליפות הגרעיני. בדומה לקירי, שחלקה את הפרס עם בעלה פייר, גם גופרט-מאייר חלקה את הפרס עם שני שותפים – האנס ינסן ויוג'ין ויגנר.

בימינו יש עדיין מחסור בכימאיות ופיזיקאיות בעמדות בכירות באקדמיה, אך המצב היה גרוע אפילו יותר בתחילת המאה ה-20, וגופרט-מאייר נאלצה לעבור את מרבית הקריירה אקדמית שלה כחוקרת לא מתוגמלת, זאת על אף שתי תגליות משנות-עולם שרשומות לזכותה.

מריה נולדה ב-1906 בקטוביץ', גרמניה, כבת למשפחה של אקדמאים מצטיינים. אביה עודד אותה ללמוד במקום להיות עקרת בית. ב-1910, המשפחה עברה לעיר גטינגן, שם אביה קיבל מינוי כפרופסור לרפואת ילדים. באותה תקופה, אוניברסיטת גאורג-אוגוסט בגטינגן הייתה מהמוסדות האקדמיים המובילים בעולם, ומשפחת גופרט התיידדה עם מדענים בולטים כמו המתמטיקאי דיוויד גילברט והפיזיקאים מקס בורן וג'יימס פרנק. ב-1924, מריה החלה את לימודיה האקדמיים במתמטיקה, ולאחר שלוש שנים עברה ללימודי פיזיקה בהשפעת בורן, שבהמשך הנחה אותה כדוקטורנטית.

ב-1930, מריה נישאה לפיזיקאי האמריקאי ג'וזף מאייר, שעבר להשתכן עם משפחתה. בזמן שג'וזף קיבל מנוי בפקולטה לפיזיקה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, מריה לימדה פיזיקה ללא שכר! על אף שהייתה אישה ואזרחית גרמניה, מריה הייתה חלק מ"פרויקט מנהטן", שהוביל לפיתוח פצצת האטום.

בשנת 1963 גופרט-מאייר זכתה בפרס נובל על עבודתה בנושא מבנה הקליפה הגרעינית. נוסף על כך, היא הציעה ב-1931 את תזת הבליעה הדו-פוטונית על ידי אטומים או מולקולות. על פי התיאוריה, בליעה בו-זמנית של שני חלקיקי אור, פוטונים, יכולה להעלות רמה אנרגטית של מולקולה או אטום. לרוב מדובר בעלייה מהרמה האנרגטית הנמוכה ביותר לדרגה אחת גבוהה יותר. גופרט-מאייר ניסחה את התיאוריה זמן רב לפני שניתן היה לאמת אותה בניסוי. רק כ-30 שנה מאוחר יותר, עם פיתוח טכנולוגיית הלייזר, ניתן היה להוכיח שצדקה. השימוש בבליעה דו-פוטונית נפוצה היום בפיזיקה, כימיה ורפואה.

לתוכניות הלימוד במחלקה לכימיה