הגיטרה של הנדריקס

הנדריקס היה מלחין, תמלילן וזמר מחונן, אבל נודע מעל הכול כנגן גיטרה חשמלית. נגינתו הווירטואוזית, ששולבה בסגנון הופעה צבעוני וראוותני, הפכה את הנדריקס ל"גיבור הגיטרה" האולטימטיבי של תרבות הרוק. מאיפה הגיעו, בעצם, גיבורי הגיטרה? ולמה דווקא הגיטרה החשמלית זוכה ליחס מיוחד במוזיקה הפופולרית?

הגיטרה החשמלית נכנסה לשימוש בשנות ה-30 המוקדמות כתחליף עוצמתי לגיטרה האקוסטית, שצליליה נבלעו בתוך ה"להקות הגדולות" של עידן הסווינג. היא אומצה בשנות ה-40 על ידי נגני בלוז שהעריכו את הפוטנציאל ההבעתי שלה, את הניואנסים הקוליים שניתן להבליט באמצעותה ואת הצלילים המחוספסים וה"מלוכלכים" שהיא יכולה להפיק. מהבלוז הגיטרה החשמלית הגיעה בשנות ה-50 אל הרוקנרול, אבל את מעמדה האיקוני בתרבות הפופולרית היא קיבלה רק עם מהפכת הרוק של שנות ה-60.

מוזיקת הרוק הפגישה מסורות עממיות כמו הבלוז והקאנטרי עם תפיסות "אמנותיות" יותר של יצירה מוזיקלית, בעיקר על בסיס אידיאולוגיית האמנות הרומנטית. מהלך זה התבצע בזיקה לתרבות הצעירים החדשה שפרחה במערב בשנות ה-60 והפיצה אתוס של שחרור אינדיבידואלי, מיני ותודעתי. הגיטרה החשמלית אמנם הגיעה מהבלוז, אבל התקשרה בקלות גם ליסודות האחרים בתרבות הרוק.

הגישה הרומנטית רואה ביצירת האמנות ביטוי לנפש האמן. הכינור, שמתיחת מיתריו והרעדתם יוצרות צלילים רגשניים ויבבניים, הפך כך לכלי המזוהה ביותר עם המוזיקה הרומנטית של המאה ה-19. בהתקתה של האידיאולוגיה הרומנטית מהמוזיקה הקלאסית אל עולם הרוק, הגיטרה החשמלית, שאופייה המוגבר מדגיש אפילו יותר כל הרעדה ומתיחה של המיתרים, שיחקה תפקיד מקביל כאמצעי מועדף להבעה רגשית.

האפשרות לבצע מניפולציות בצלילי הגיטרה החשמלית בעזרת אפקטים אלקטרוניים עניינה גם את התרבות הפסיכדלית שחיפשה צלילים "שלא מן העולם הזה", כאלה שיהדהדו או יעשירו חוויות תודעתיות שנוצרו בהשפעת סמים פסיכואקטיביים. במקביל התקבע בסצנת הרוק של שנות ה-60 המנהג להחזיק את הגיטרה בגובה הירכיים, תנוחה שאינה אידיאלית לנוחות הנגינה, אבל מדגישה את אופייה של הגיטרה כסמל פאלי, ומטעינה את החיזיון של הגיטריסט שמלהטט על צווארה בקונוטציות מיניות.

בחצי המאה שעברה מאז שהגיטרה החשמלית עמדה במרכזה של מהפכה מוזיקלית, התחלפו אופנות ותפיסות עולם. גיבור הגיטרה הוא דמות מרכזית פחות בתרבות הפופולרית של ימינו, ויש הרואים בו ייצוג של וירטואוזיות מרשימה אבל ריקנית, או סמל של מצ'ואיזם. אולם, הגיטרה החשמלית ממשיכה להיות חלק בסיסי מהארסנל של מוזיקאים רבים (מהארט-רוק האקלקטי של סנט וינסנט ועד לאמביינט האקספרימנטלי של ראשיקה נאיאר). ייתכן שדווקא בשחרור מהמוסכמות הסגנוניות והביצועיות של "גיבור הגיטרה" הקלאסי טמונה האפשרות להמשיך ולפתח את הפוטנציאל היצירתי שטמון בכלי זה.