דילמת הדלק ברצועת עזה

מפרוץ המלחמה בין ישראל ובין חמאס ב-7 באוקטובר, ואף קודם לכן על רקע "סבבי" הלחימה בדרום, מתקיים וויכוח סוער בציבור הישראלי בנוגע לשאלת אספקת הדלק לרצועה. הוויכוח משקף את המתח שבין מחויבותה ההומניטרית של ישראל כלפי הציבור האזרחי בעזה, ובין הצורך לשתק את החמאס. נייר עמדה, שכתב ד"ר עילי רטיג מהמחלקה למדעי המדינה וממרכז בגין סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, מציג את תמונת אספקת הדלק לעזה והשימושים בו ומציע חומר למחשבה ברמה האסטרטגית וברמה המוסרית.

ב-12 באוקטובר, ימים ספורים לאחר פרוץ "חרבות ברזל", משרד האנרגיה הישראלי הודיע שעצר את אספקת הסולר לרצועה. ישראל טוענת שבשונה ממים, מזון ותרופות, דלק עלול לשמש את חמאס לצרכיו הצבאיים. לפיכך, ישראל אפשרה הכנסה של כמויות מינימליות בלבד של דלק לרצועה מתוך כוונה ל"ייבש" את הכוחות הלוחמים של חמאס ולאלץ אותם לעזוב את בסיסיהם התת-קרקעיים. אולם, מדיניות מניעת הדלק פוגעת גם ביכולתם של ארגונים הומניטריים לספק צרכים חיוניים לאוכלוסיית הרצועה. מצב זה הוביל ללחץ בינלאומי, כולל מצד ארה"ב, על ישראל כדי שתאפשר אספקה רבה יותר של סולר לרצועת עזה. בעקבות הלחצים, קיבל הקבינט הביטחוני ב-17 בנובמבר החלטה לאפשר את כניסתן של שתי משאיות דלק לתוך רצועת עזה בכל יום.

כדי להבין האם ועד כמה מדיניותה של ישראל בתחום זה יעילה, ד"ר רטיג בוחן כמה דלק נדרש עבור צרכים הומניטריים בסיסיים ברצועה, כמה דלק מצוי בידי חמאס ולמה הוא משמש, ומי אחראי לספק עוד דלק לתושבי עזה לאחר שהמלאי ייגמר.

הסולר נדרש עבור תושבי עזה לשלוש פונקציות עיקריות: ייצור אנרגיה עבור תשתיות חיוניות כמו בתי חולים, מחסנים לוגיסטיים ומאפיות (ישראל מספקת מחצית מצריכת החשמל של רצועת עזה); תפעול המתקנים לטיהור מים (רק 10% מהמים בעזה מקורם בישראל); ותדלוק משאיות המשנעות אספקת מזון, מים ותרופות. מכאן עולה שניתן לראות בסולר אמצעי הכרחי לתפקוד פונקציות חיוניות. על פי גורמי או"ם, נדרשים בכל יום 130,000 ליטרים של סולר כדי לספק את הצרכים הבסיסיים עבור התושבים. ישראל מאפשרת לאונר"א גישה מוגבלת למאגר דלק שקיים בתוך הרצועה. לא ברור מהיכן השיג הארגון דלק עד כה וייתכן שהמספרים שמסר אינם נכונים ומטרתם להפעיל לחץ על ישראל. בכל מקרה צפוי מחסור בדלק לצרכים הומניטריים, ובעקבותיו ייגבר הלחץ הבינלאומי על ישראל.

כעת עולה השאלה כמה זמן יוכל חמאס להחזיק ללא אספקה נוספת של דלק. לא ברור כמה דלק יש בידי הארגון. מה שמצוי בידיו משמש לתפעול מערכת המנהרות, למשל לתאורה ולאספקת חמצן. אולם, מעבר לכך שהיקף העיר התת-קרקעית של חמאס אינו ידוע, גם לא ברור אם נוסף על הפונקציות הבסיסיות פועלים במנהרות בתי חולים, מעבדות ומתקנים לייצור נשק הצורכים אנרגיה רבה. חשוב לציין שחמאס אינו משתמש בסולר לשיגור טילים, אלא בדלקים אחרים. עם זאת הסולר משמש לייצור הטילים, תהליך שמצריך ניצול אנרגיה רב. עוד נקודה חשובה היא שחמאס אינו רואה בעצמו אחראי לסיפוק דלק

לאוכלוסייה. לטענת חמאס, הוא ארגון התנגדות ולא הריבון, והאחריות על האוכלוסייה היא בידי האו"ם וישראל. ארגונים פרטיים שונים רוכשים כמויות מזעריות של דלק מחמאס ובמחיר גבוה למטרות אזרחיות.

אם כן, מי אחראי על אספקת דלק לרצועה? אף שישראל טוענת שחמאס אחראי לספק סולר לאוכלוסיית עזה, הקהילה הבינלאומית מפעילה לחץ רק על ישראל בהקשר ודורשת ממנה לספק או לאפשר לגורמים אחרים לספק די מים, מזון ותרופות לאוכלוסיית עזה על פי הסטנדרטים של האו"ם ושל ארגון הבריאות העולמי. החוק ההומניטארי הבינלאומי אמנם אינו קובע שישראל מחויבת לספק לעזה דלק או חשמל, אולם המצב בעזה מציב בפני ישראל אתגר סבוך מאחר שלא ניתן לספק מים לתושבים ללא שימוש בדלק או חשמל.

כאמור, בעקבות הלחצים, הקבינט הביטחוני החליט ב-17 בנובמבר שישראל כן תאפשר הכנסת כמויות דלק בהיקף של שתי משאיות ביום, כלומר 40 עד 60 אלף ליטר סולר ביממה. ישראל דורשת פיקוח צמוד על משאיות הדלק כדי למנוע גניבה על ידי חמאס, אולם, לאחר שהדלק מגיע לבתי החולים והמחסנים של האו"ם, לא ניתן באמת לוודא שחמאס אינו מרוקן את המכלים לאחר עזיבת המשאיות, כפי שאכן עשה בתחילת המלחמה. ישראל ניצבת אפוא בפני השאלה כמה דלק יש לאפשר להכניס לרצועה וכיצד לשלוט על תפוצתו. בשל כך הוחלט בשלב זה על הכנסת כמות מוגבלת. אולם לדברי ד"ר רטיג, ככל שיגבר הלחץ הבינלאומי, ישראל תצטרך לאפשר כניסה סדירה יותר של סולר לדרום רצועת עזה.

רטיג מסכם שיעילות מדיניות "ייבוש חמאס" מתבררת כמוגבלת בהתחשב בכך שלחמאס יש ככל הנראה אספקת דלק למספר חודשים קדימה. אם ישראל תמשיך למנוע כניסה של סולר למשאיות ולמתקנים של אונר”א, יגבר הלחץ הבינלאומי כלפיה גם בקרב בעלות בריתה באופן שיצמצם את מרחב הפעולה המדיני של צה”ל. נוסף על כך ישראל תציב את עצמה כאחראית המרכזית למשבר ההומניטרי בעזה בעיני החוק הבינלאומי בימים שלאחר המלחמה.