לביאות

כשיצא הצוות המגדרי של רס״ן קרני גז מקיבוץ חולית ב-7 באוקטובר, הוויכוח סביב נשים בשירות קרבי היה אמור להסתיים. התנהלותן בשדה הקרב בזמן אמת, לצד הביצועים של נשים לוחמות רבות נוספות מול מתקפת החמאס, היוו הוכחה ניצחת ליכולותיהן של נשים בתפקידי לחימה בצה"ל. אולם היום, כמעט שנתיים לאחר מכן, כשסיפורי הגבורה הנשיים כבר ירדו מהכותרות ועשן הקרב התפזר, נראה כי לא המדיניות ולא המציאות השתנו.

פרופ' אלישבע רוסמן-סטולמן, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן וחוקרת בכירה במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים, מתמחה ביחסי צבא-חברה כולל נושא המגדר. ממחקר נוכחי שלה, יחד עם דר" איתמר ריקובר מהמחלקה למדעי המדינה והתוכנית ללימודי ביטחון, עולה כי יש מקום לדיון מבוסס-ביצועים ועובדות וכי הגיע הזמן לחשוב מחדש על בניית יחידות קרביות, על פי שיקולים מקצועיים: האדם הנכון במקום הנכון. בלי קשר למגדר.

נשים מפקדות, חובשות, טנקיסטיות ולוחמות
במשך השנתיים האחרונות נשים לחמו בגבורה ואף נהרגו במילוי תפקידן בהגנה על המדינה. בקרב בזיקים, בקרבות בחולית וביתד, נשים היו כוח לוחם משמעותי ומכריע. גם בתחילת הלחימה בעזה השתתפו יחידות מעורבות. "הנשים האלה לחמו בתנאים הקיצוניים ביותר", מדגישה פרופ' רוסמן-סטולמן. "והן מילאו את תפקידן היטב." ובכל זאת, ככל שהמלחמה נמשכה, השיח הציבורי חזר לנרטיב המקורי שלו, כאילו אירועי 7 באוקטובר מעולם לא קרו.

הנתונים לא מניעים מדיניות
לפני המלחמה, התמיכה בשילוב נשים בתפקידי לחימה הייתה יחסית גבוהה - 66% בסקר מ-2022. אחרי ה-7 באוקטובר היא עלתה זמנית ל-69%, ואז ירדה ל-50%, עד מרץ 2024. יתרה מכך, בעוד 40% מהנשאלים ראו בחיוב את גיוס בניהם לתפקידים קרביים, רק 24% אמרו את אותו הדבר על בנותיהם.

למה המדיניות לא התפתחה, למרות העדויות בשטח?
פרופ' רוסמן-סטולמן סבורה כי יש לכך כמה סיבות: "חיים. פוליטיקה. מסורת. פחד". לטענתה, הוויכוח נשאר בתחום היכולות הפיזיות, התנגדויות מסיבות דתיות ואי נוחות חברתית עם הצבה של נשים בשדה הקרב, שנהיה פתאום מוחשי מאוד. "אנו יודעים שכוח פיזי לבדו, לא מספיק כדי להגדיר לוחם טוב. צה"ל מגייס  מילואימניקים שאינם במצב פיזי מושלם כי הם מביאים אתם כישורים אחרים ואיכויות אחרות. למה לא להחיל את אותו ההיגיון על נשים?"

החומה התרבותית
ההתנגדות לרעיון שנשים ילחמו, לדבריה, נובעת גם מסיבות עמוקות יותר "ישראל היא עדיין חברה מסורתית", היא אומרת. "לא פשוט להורים להתמודד עם השירות הקרבי של בניהם, וודאי שבתקופה הנוכחית, כשהמחיר הפיזי והנפשי מוחשי כל כך. הרעיון שבנותיהם ילחמו מורכב אף יותר."

גם בתוך הצבא, מתקשים לשנות את ההתנגדות. "כמו כל מוסד גדול, גם את הצבא קשה לשנות. זה לא רק עניין של רצון, צריך להתמודד עם המציאות והאילוצים וגם להבין ששינויים כאלה בסוף קורים בהדרגתיות". מה שמסבך עוד יותר את העניינים הוא הרצון החברתי הרחב לשלב גברים חרדים בצה״ל. פרופ' רוסמן-סטולמן טוענת כי יתכן שהדבר יבוא על חשבון תפקידי נשים. "שיקולים דתיים-חברתיים יכולים לגבור על שיקולים פרקטיים. אבל לעיתים טיעון זה הוא הטיעון הנוח, ולא בהכרח סיבה אמיתית."

צריך לחשוב מחדש על השאלה
פרופ' רוסמן-סטולמן אומרת כי כדי להתמודד עם המצב יש לשנות את דרך המחשבה עליו: במקום לשאול - האם נשים מסוגלות להילחם? נושא שהתשובה עליו כבר ברורה, יש לשאול: איך נוכל לנצל בצורה הטובה ביותר את כוח האדם המסוגל להגן על המדינה? 

לדעתה, כל עוד השיח מתמקד במגדר, במקום בתכנון, בהקצאת משאבים וביעילות - השירות של נשים יישאר סמלי, לא מערכתי. "השירות הצבאי צריך להיות מבוסס על מקצועיות, יעילות וחוסן. יש מקום לדיון על יכולות פיזיות. אבל גם על יכולות מנטליות, ריכוז, סיבולת, סבלנות וגמישות מחשבתית".

האם אירועי ה-7 באוקטובר היו נקודת מפנה?
לדברי פרופ' רוסמן-סטולמן יש תחושה של שינוי אבל הוא איטי והדרגתי. "במחקר שאני מנהלת מאז 2022 אפשר לזהות שחיילים וצעירים מתחילים לחשוב באופן אחר על שילוב מגדרי בלוחמה לאור המלחמה. למשל, בקבוצת מיקוד של מילואימניקים, השיח הולך ומשתנה, כי ככל שיותר חיילים רואים בעצמם את הביצועים של נשים בשטח, יחד עם ההבנה של  הצורך הגובר בכוח אדם, כך הם פתוחים יותר לראות נשים בתפקידים קרביים. הם אומרים: 'אני רואה שזה עובד' וזה מה שמשכנע".

קריאה למקבלי החלטות
"אם יכולתי לדבר ישירות עם קובעי המדיניות", אומרת פרופ' רוסמן-סטולמן "הייתי אומרת להם שהם לא מנצלים 50% מהאוכלוסייה בצורה יעילה. לא כל הגברים מתאימים לתפקידים קרביים, ויש נשים שכן מתאימות. המערכת הצבאית תצטרך להשתנות, התפיסות החברתיות שלנו יצטרכו להשתנות. הצבא צריך להיות ריאליסטי לגבי מה שהוא צריך ואיך הצרכים האלה יכולים לקבל מענה, כולל ניצול יעיל של כוח האדם."

עוד על תוכניות הלימוד במדעי המדינה