מוח, גוף ונשמה - כך הפכנו לחוקרות וחוקרים

פרופ' איתן אוקון נשען על סקרנות

פרופ' איתן אוקון (47, נשוי לד״ר שרית אוקון, ואב לחמישה), סיים את התיכון בלי תעודת בגרות. "כשרציתי אחרי הצבא להתקבל לאוניברסיטה אף אוניברסיטה לא קיבלה אותי, חוץ מבר אילן, שבה יועץ הקבלה הסתכל עלי ואמר - שמע, אני אקבל אותך על תנאי, בתנאי שתשלים את היחידות החסרות בבגרות", הוא נזכר. "השלמתי אותן באקסטרני, תוך שלושה חודשים, ורק אז הרישום שלי הוסדר".

התיכוניסט ללא הבגרות, שרצה בכלל להיות טייס, נרשם ללימודי ביולוגיה, "כי משהו בביולוגיה תמיד משך אותי, ומגיל צעיר קראתי ספרים של חובבי טבע, כמו ג'ראלד דארל". הוא סיים תואר שני ושלישי בבר-אילן, בפקולטה למדעי החיים, המשיך לפוסט-דוקטורט בבולטימור, במכון האמריקאי לחקר הבריאות, והתמחה בחקר של תהליכי הזדקנות, ובהשפעתה של מערכת החיסון על הקוגניציה שלנו. כעבור ארבע שנים חזר לבר-אילן, וקיבל משרת סגל בפקולטה למדעי החיים, ובמרכז הרב-תחומי לחקר המוח. "אני חוקר את ההשפעה של מערכת החיסון על תהליכי הזדקנות, על אלצהיימר ועל אנשים עם תסמונת דאון".

בשנים האחרונות חוקר פרופ' אוקון נושא נוסף: את ההשפעה של העובר על הקוגניציה של האם בזמן ההיריון - ולאחריו. במחקר פורץ דרך, הוא הראה שהריון לעוברים עם תסמונת דאון גורם לאימהות לחלות, בשלב מאוחר יותר בחייהם, באלצהיימר. "במהלך ההיריון יש מעבר של תאים לא רק מהאם לעובר, אלא גם מהעובר לאם. התאים האלה הם תאים עובריים, שיכולים להתמיין לכל מיני סוגי תאים. המחקר שלנו מראה שבהיריון עם עובר עם תסמונת דאון, עוברים פי שישה יותר תאים מהעובר אל האם בהשוואה להריון רגיל, והתאים האלה הם פתולוגיים, ומבטאים חלבון שפוגע בתפקוד הקוגניטיבי של האם, וגורם בסופו של דבר לאלצהיימר", הוא מסביר. "יתרה מזאת, במסגרת המחקר שלנו הראינו שניתן למנוע את הפגיעה הקוגניטיבית אם מחסנים את האימהות כנגד החלבון שגורם לאלצהיימר או אם מונעים את מעבר התאים מהעובר".

התכונה החשובה ביותר לחוקר, בעיניו, היא סקרנות, "כי מחקר זה מקצוע מאוד לא מתגמל. אתה יכול לחקור משהו שנים, ואז לגלות שזה כלום והכל ירד לטמיון, וגם אם יש תוצאות - הן מגיעות אחרי חודשים, אפילו שנים. אז סקרנות היא דרייב שהוא חיוני כדי להצליח להחזיק מעמד במסע הזה". עם זאת, הוא נהנה מאוד מעבודתו המחקרית, ואוהב במיוחד לחשוב על היפותזות. "בדרך ליצירת האמנות שהיא העבודה המדעית שלך, צריך לחבר הרבה מאוד נקודות ועובדות, ולהעלות היפותזה שאפשר יהיה לבחון אותך בכלים שיש לך, ואז לבחון אותה בצורה ניסויית. זה מאתגר, אבל מזה אני הכי נהנה, כי כשאתה חושב על היפותזה אתה נמצא בתהליך של יצירה".

ד"ר לירון רוזנקרנץ ניצחה את הספקות

לעומת פרופ' אוקון – ד"ר לירון רוזנקרנץ (41, נשואה לגלעד ואם לשלושה) דווקא ידעה מגיל צעיר מאוד שהיא רוצה לעסוק בתחום המדעים. "אני מקרה קלאסי של הטיפוסים ה'מעצבנים' שידעו מה הם רוצים מגיל צעיר. נמשכתי לתחום המדעים עוד כתלמידה, ומיד עם השחרור מהצבא שמעתי על חקר המוח ועל נושא הפלסבו - וידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. במהלך התואר הראשון, במדעי המוח בבר-אילן, כבר התגבשה בי ההבנה שאני רוצה להיות חוקרת ולחקור כיצד מחשבה משפיעה על הביולוגיה, ואיך אפשר לרתום את המחשבות שלנו לשיפור הבריאות. עם סיום התואר הראשון המשכתי לתואר שני בגנטיקה של האדם באונ' תל-אביב, לדוקטורט בנוירו-ביולוגיה במכון ויצמן, ואחר כך לפוסט בחקר המוח ב-MIT בשיתוף עם הארוורד".

במעבדה שלה, בפקולטה לרפואה של בר-אילן שבגליל, היא מתמקדת בחקר אפקט הפלסבו - לפיו הציפיה או האמונה של אדם שטיפול מסוים יעזור לו, מעוררת מנגנונים מוחיים וביולוגיים שמביאים לשיפור במצבו, אפילו שהטיפול עצמו אינו מכיל חומר פעיל. "מבחינתנו, זהו מקרה בוחן לכך שאמונות, ציפיות ותפיסות משפיעות על תגובות פיזיולוגיות וביולוגיות, ואנחנו חותרים במעבדה להבין כיצד המנגנון הזה בא לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו גם בתחומים אחרים, כלומר כיצד תפיסות וציפיות שלנו משפיעות על תהליכים ביולוגיים בגוף", היא מסבירה. "אני מאושרת ומסופקת מאד מעבודתי כראשת מעבדה. אני נהנית מהמחקר שאנחנו מובילות, מהנחיית הסטודנטים, משיתופי פעולה עם קולגות מרחבי הארץ והעולם, ומהיכולת להשפיע על חווית ההוראה והמחקר בפקולטה".

עם זאת, ד"ר רוזנקרנץ מודה שהיו לה לא מעט ספקות וחששות לאורך הדרך. "בשלבים הראשונים, חששתי מאד מהובלה של מעבדה משל עצמי - תחושת האחריות, התחרותיות והאומץ שנדרשים לתפקיד, הרגישו לי כמו תכונות שלא בהכרח ניחנתי בהן באופן טבעי. נוסף על כך, הידיעה שפוסט-דוקטורט בחו״ל הוא בגדר תנאי הכרחי לקריירה אקדמית בארץ הייתה אתגר גדול עבורי, כי לא רציתי לעזוב את המשפחה והחיים שבניתי כאן. ככל שהתקדמתי, לקחתי לעצמי את הזמן לבדוק, לשאול וללמוד, כדי לוודא שהבחירה האקדמית היא באמת הדרך שמתאימה לי. בסופו של דבר, הבנתי שהתשוקה שלי למחקר גוברת על הפחדים של אותו הרגע. ובאופן אירוני, דווקא מה שהכי חששתי ממנו, היציאה לפוסט-דוקטורט, התגלה כהזדמנות הגדולה ביותר שלי כמדענית, שדחפה אותי לגלות בעצמי יכולות ותכונות שלא הכרתי קודם, והפכה אותי לחוקרת עצמאית".

את הספקות שאפיינו את תחילת דרכה המקצועית היא תרגמה לקורס שפתחה: 'כישורים מקצועיים – התמצאות ושגשוג באקדמיה'. "לקח לי זמן רב להרגיש שייכת ולהבין את כללי המשחק של העולם האקדמי. שינוי התפיסה הזה הושג הרבה בזכות שני קורסים שעשיתי במהלך הדוקטורט שלי: 'כישורים רכים' ו'אמהות וקריירה'. בקורסים הללו, הציפיות הבלתי כתובות של עולם האקדמיה הונחו על השולחן בצורה גלויה ונידונו בפתיחות, כולל אתגרים כמו 'תסמונת המתחזה', משבר אמצע הדוקטורט והמעבר להורות תוך שמירה על שאיפות אקדמיות גבוהות. פגשתי נשים מדהימות שהצליחו לשלב קריירה מחקרית ומשפחה, והן הפכו עבורי למודל השראה, ועזרו לי להתמודד עם החששות ולעצב את הזהות שלי כמדענית. אני מקווה שהקורס שפיתחתי יעניק לסטודנטים ולסטודנטיות כלים, ביטחון וידע שיעזרו להם לא רק להשתלב באקדמיה, אלא גם לפרוץ גבולות אישיים ומקצועיים בדרך שלהם".

פרופ' ורד טוהר עוסקת בנשמתו של האדם

פרופ' ורד טוהר (56, אם לשלושה) בחרה לברוא לעצמה חיים שיש בהם עניין, סיפוק ומימוש עצמי. "מבחינתי, לא הייתה שום אופציה אחרת. כבר בגיל 20, כחיילת משוחררת, היה לי ברור שבאוניברסיטה אני רוצה ללמוד את מה שאני אוהבת ללא שיקולים פרקטיים, ושהחיים שלי יסתדרו בהתאם - וכך אכן קרה. אני אוהבת את התחושה שאני בשליחות אינטלקטואלית, אמנותית ורגשית".

היא חוקרת, מרצה ועורכת, ובחמש השנים האחרונות מכהנת כראש המחלקה לספרות עם ישראל. לצד עשרות פרסומים מחקריים וספרי עיון, היא פרסמה לאורך השנים גם ספר פרוזה דו לשוני בעברית ורומנית, ושני ספרי שירה. לאחרונה יזמה עם פרופ' אמיר לשם מהפקולטה להנדסה פרויקט מחקרי, שהתוצר שלו הוא ספר שירה שנכתב על ידי בינה מלאכותית, פרויקט שעורר סקרנות רבה בקרב חוקרי בינה מלאכותית בארץ ובעולם. "האהבה שלי לתחום הספרות העברית נובעת מהיכולת לחקור עולמות מופשטים שהם אבני יסוד מכוננות בתרבות שלי. אין עוד תחום שמאפשר כל כך הרבה ניואנסים ופרשנויות – כל שורה בשיר או כל דיאלוג ברומן פותחים דלתות לשאלות על משמעות החיים, מוסר, זהות, אהבה, צדק וסבל. בכל פעם שאני חוקרת טקסט ומפרסמת אודותיו מאמר או ספר, אני תורמת תרומה ייחודית לשדה הידע התרבותי היהודי. לעסוק בספרות זה לעסוק בנשמתו של האדם – וזה מה שהופך את המקצוע לכל כך משמעותי ומספק".

לצד המחקר, היא נהנית מאוד מהמפגש עם הסטודנטים והסטודנטיות. "בכל פעם שאני נכנסת לכיתה, גם כשאני מלמדת יצירה שכבר לימדתי מספר פעמים בעבר, אני חווה מחדש את ההתרגשות והסקרנות לקראת הדיאלוג הצפוי לי בשיעור עם סטודנטים חדשים. יש משהו קסום בלהעביר את אותה אהבה לסטודנטים ולראות איך היצירה משנה בהם משהו, פותחת להם את הדמיון או מעוררת דיון אינטלקטואלי עמוק. יש סיפוק אדיר במה שאני עושה בשיעורים שלי – לפתוח הזדמנויות לנקודות מבט חדשות".

הספרות, לדבריה, הוא הדבר הרלוונטי והנחוץ ביותר לאדם בן זמננו. "בעידן שבו הכול מונע על ידי מידע מהיר וטכנולוגיה, רשתות חברתיות ושיח קיצוני ואלים - הספרות מזמינה אותנו להבין את חוויות החיים מתוך מורכבות ולא מתוך נוסחאות שטוחות. הספרות מאמנת אותנו לחשוב בצורה ביקורתית, לשים לב לפרטים, לחפש משמעויות נסתרות ולפרש מצבים - מיומנויות נחוצות במיוחד בתקופה שבה אנשים מוצפים במידע ומתקשים להבחין בין אמת לבין מניפולציות. הספרות מעודדת אמפתיה, ומאפשרת לקוראים להיכנס לנעליהם של אחרים ולחוות חיים אחרים. בנוסף, היא מציעה מקלט נפשי מפני השגרה, ומעניקה לאדם רגעים של התעלות, יופי וחיבור רוחני", היא אומרת. "כשהתחלתי את דרכי האקדמית, חשבתי שהעומק הקיים בעולמות הטקסט העברי הוא נדיר בעוצמתו - וכך אני חושבת עד היום. אני שמחה מאוד שהחלטתי ללכת עם הלב ועם הכישרונות שלי, ואני ממליצה לכולם ללכת עם הלב".

רוצים לדעת עוד על לימודים באוניברסיטת בר-אילן? הירשמו ליום הפתוח בקמפוס ב- 13.2.26