למה אנחנו באמת משתפים תמונות של הילדים ברשת ומה זה אומר עלינו?

בישראל של ימינו, הורים רבים מרגישים כשהטלפון הנייד הוא כמעט איבר נוסף בגופם. הם בודקים התראות, קוראים עדכונים, שולחים הודעות למשפחה. הם מחפשים נחמה, צמאים למידע ולעיתים קרובות פשוט רוצים לראות אם האנשים מסביבם מצליחים איכשהו להתמודד טוב יותר עם המציאות המורכבת.

ברגעים כאלו, המדיה החברתית הופכת להרבה יותר מסתם פלטפורמה. היא הופכת לחבל הצלה, למקום שבו אפשר לקחת אוויר, לראות ולהיראות. בשביל הורים, המרחב הזה הופך גם למקום שבו הם משתפים את חיי ילדיהם – לעיתים קרובות יותר, מהר יותר ובצורה פומבית יותר מכפי שהיו עושים בנסיבות אחרות.

מחקר חדש של ד"ר טלי גזית, מרצה וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט בבר-אילן, צולל אל הכוחות הפסיכולוגיים המניעים את תופעת ה"שיירנטינג" (Sharenting) – הורים שמעלים תמונות, סרטונים וסיפורים על ילדיהם לרשתות החברתיות. הממצאים מהמחקר, שפורסם במרץ 2026,  מספקים הצצה יוצאת דופן לתופעת ההורות הדיגיטלית בישראל, מקום שבו חיי המשפחה, המתח הקולקטיבי, תחושת השייכות הקהילתית והחיבור המקוון התמידי שזורים זה בזה ומזינים זה את זה. ובימים של מלחמה ואי-ודאות, המחקר מרגיש רלוונטי מתמיד.

למה הורים משתפים ולמה חשוב להבין את זה?

הדיון ב"שיירנטינג" עוסק לרוב במונחים מוסריים או משפטיים: האם זה בטוח? האם זה הוגן כלפי הילד? האם אנחנו משאירים עקבות דיגיטליים שהילד מעולם לא הסכים להם?

אלו שאלות קריטיות, אך המחקר של ד"ר גזית מבקש לבחון שאלה עמוקה ואנושית יותר: מה קורה בתוך עולמו הפנימי של ההורה כשהוא בוחר לשתף? חלק מההורים משתפים כי הם זקוקים לתמיכה. חלקם רוצים לתעד את חיי המשפחה. אחרים פשוט רוצים להרגיש פחות לבד. רבים מהם אולי אפילו לא מודעים לעוצמת הזרמים הרגשיים שמשפיעים עליהם בתוך העולם הדיגיטלי שמקיף אותם.

בהתבסס על תגובותיהם של 299 הורים בישראל, המחקר בחן שלושה גורמים פסיכולוגיים המעצבים את סגנונות השיתוף: חרדת החמצה (FoMO), שמחת ההחמצה (JoMO) והשוואה חברתית. ביחד, המשתנים הללו מסבירים מדוע חלק מההורים גולשים לשיתוף-יתר (Oversharing), בעוד אחרים נותרים מאופקים ומחושבים יותר עם מה שהם בוחרים להעלות לפיד.

"מלכודת ההשוואה": הפסיכולוגיה שמאחורי השיתוף

הממצא המרכזי במחקר מצביע על כך ששיתוף-יתר אצל הורים קשור קשר באופן הדוק ל-FoMO – התחושה שאחרים צוברים חוויות טובות, מלאות ומשמעותיות יותר מאיתנו. במרחבים ההוריים ברשת, התחושה הזו הופכת לעיתים לקשה ואף בלתי נסבלת.

הורה אחד יכול לראות משפחה אחרת אופה חלות בבגדים תואמים. אחר רואה ילדים מחייכים שעוסקים ביצירה דווקא בזמן התראה או אזעקה. הורה שלישי נחשף לאמא שנראית רגועה, פעילה, זמינה רגשית ובעיקר מצליחה "להחזיק את הכול" בעיצומו של הבלגן.

גם כשאנחנו יודעים שמדובר ברגעים ארוזים וערוכים בקפידה, הם עדיין מעצבים את האופן שבו אנחנו תופסים את החיים שלנו. הקשר החזק ביותר שנמצא במחקר היה בין FoMOלבין השוואה חברתית: ככל שהורים השוו את עצמם יותר להורים אחרים ברשת, כך גבר הסיכוי שירגישו שהם נשארים מאחור. הלחץ הרגשי הזה, בתורו, דחף אותם לשתף יותר בניסיון ליישר קו עם המגמה לכאורה.

זה נכון בימי שגרה וזה נכון שבעתיים בזמן מלחמה. כשהמציאות אינה יציבה, אנשים זקוקים לנראות, לקשר ולאישור מהסביבה. כך השיתוף הופך לדרך לומר ש"אנחנו כאן, אנחנו בסדר, ככה אנחנו שורדים". אך אותו מרחב דיגיטלי שמציע נחמה, עלול גם להעצים את הלחץ, הציפייה להפגין חוסן או להראות קרבה משפחתית פוטוגנית, בדיוק ברגע שבו הורים רבים פשוט מנסים לצלוח את היום בשלום.

לחבק את ה-JoMO: הכוח שבניתוק

אחד המושגים המעניינים ביותר במחקר הוא ה-JoMO (Joy of Missing Out) או "שמחת ההחמצה". בניגוד ל-FoMO, שמונע מחרדה ודריכות, JoMOמשקף את היכולת להרגיש טוב עם הבחירה לקחת צעד אחורה. זוהי היכולת להניח את הטלפון, לקחת הפסקה מודעת מרצף העדכונים ולחוות זאת לא כהפסד, אלא כהקלה.

המחקר מצא כי JoMO מקושר באופן מובהק להפחתת הצורך לשתף יתר על המידה. הוא מצא כי הורים שאינם משתמשים בטלפונים שלהם בסופי שבוע דיווחו על רמות גבוהות משמעותית של JoMO. בישראל, הקבוצה הזו כוללת גם הורים שומרי שבת וגם הורים שמחליטים להתנתק באופן מודע כדי להגן על הזמן המשפחתי שלהם.

הממצא הזה מקבל משמעות מיוחדת בימים אלה. בישראל, ניתוק אינו בהכרח הימנעות או בריחה מהמציאות. לעיתים זהו אקט של נוכחות עמוקה. זו דרך לחזור לחדר, לשולחן, לילד שעומד מולנו, לרגע שקורה כאן ועכשיו, במקום לעשרות הרגעים שמתרחשים על המסך. ובשביל משפחות שחיות בצל מלחמה, הפסקה יזומה כזו יכולה להיות גורם מייצב ומאזן.

איך אנשי חינוך ומטפלים יכולים להקל על הורים בימי משבר?

ממצא מרתק נוסף במחקר של ד"ר גזית הוא ש-FoMO, JoMOוהשוואה חברתית לא היוו גורמים מנבאים לשיתוף מבוקר (Controlled Sharenting), כלומר שיתוף אחראי ומדוד יותר. זהו נתון חשוב, כי הוא מלמד אותנו ששיתוף זהיר ומחושב אינו פשוט ההיפך של שיתוף-יתר, אלא טומן בחובו משמעות עמוקה יותר.

הורים שמשתפים בזהירות אינם בהכרח פחות חרדתיים או פחות נוטים להשוואה. נראה שהם פועלים מתוך מערכת אחרת של משאבים פנימיים: רפלקציה, ערכים, שיקול דעת מוסרי ושמירה על גבולות אישיים.

ההבחנה הזו קריטית במיוחד לאנשי חינוך וטיפול. אם ברצוננו לעזור להורים לפעול בצורה מושכלת יותר ברשת, לא מספיק להזהיר אותם מפני הסכנות של פגיעה בפרטיות. עלינו להתייחס לאקלים הרגשי שמקיף את השימוש במדיה החברתית: לבדידות, לצורך באישור ולכמיהה לשתף ולהיראות.

פחות האשמות, יותר חמלה

לעיתים קרובות מדי, הדיון סביב השיתוף ההורי הופך למסע של האשמות, שבו הורים מצטיירים כחסרי אחריות או כאלו שפשוט מחפשים תשומת לב. המחקר של ד"ר גזית מציע תמונה מורכבת הרבה יותר.

העולם הרגשי של ההורים, הלחץ שהם חווים והצורך שלהם בשייכות – כל אלה חשובים ואסור להתעלם מהם. אם אנחנו שואפים להורות דיגיטלית בריאה יותר, עלינו להבין לא רק מה הורים מעלים לרשת, אלא מה הם מרגישים כשהם עושים זאת.

בשביל הורים ישראלים שמגדלים ילדים בצל מלחמה, המסר הזה מקבל משנה תוקף משמעותי. בתקופה שבה הגבול בין הציבורי לפרטי הופך דק מאי פעם, המחקר מזכיר לנו שהבחירות הדיגיטליות שלנו הן כמעט אף פעם לא רק טכניות, אלא רגשיות. לעיתים, השאלה הכי חשובה שאנחנו יכולים לשאול הורה היא לא "למה העלית את זה?", אלא "מה היית צריך באותו רגע שבו לחצת על כפתור השיתוף?".