מהם חורים שחורים, ואיך רואים אותם?

בשבוע שעבר פרסמה נאס"א תמונות מרהיבות שסיפק הטלסקופ ג'יימס ווב. אלו כללו ערפיליות וגרמי שמים מרוחקים, התנגשות מתמשכת בין שתי גלקסיות ועוד. על רקע זה, כדאי כעת להכיר גם את מה שסמוי מן העין - החורים השחורים. פרופ' אבי פאר מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן, מספר בפודקסט "חורים שחורים וטלסקופים ענקיים" על האפשרויות הטכנולוגיות המלהיבות שמאפשרות לנו לצפות בחורים שחורים, למרות האתגרים הכרוכים בכך.

במרכזן של כל הגלקסיות בחלל מצוי חור שחור גדול שנוצר לאחר שכוכב מסיבי מסיים את חייו. כאשר הבעירה הגרעינית שבו מגיעה אל קיצה, דבר אינו מחזיק עוד את משקלו והוא קורס אל תוך עצמו והופך לחור שחור. החור השחור מושך ובולע כל מה שמתקרב לעברו במהירות גבוהה ממהירות האור, כלומר, אפילו קרני האור אינן מסוגלות להימלט מפניו.

גם במרכזה של הגלקסיה שלנו יש חור שחור שמרוחק מכדור הארץ, מרחק של אלפי שנות אור. אותו חור שחור הוא מרחב דחוס במיוחד, ישות אדירת ממדים בעלת רדיוס של בערך פי 30 מרדיוס השמש. מרחקו מאיתנו כה רב, עד שתצפית בו משולה לתצפית על כדור טניס המונח על הירח וכדי לצפות בכולו היה צורך בטלסקופ שגודלו כגודל כדור הארץ.

אם כך, כיצד ניתן בכל זאת לצפות בו? ובכן כמעט ואי אפשר. מה שניתן הוא לצפות בכוכבים שמסתחררים סביב אותו אזור שחור וריק, בדרכם להיעלם לעד. וכך, לאחרונה הצליחו מדענים לבצע את המשימה הזאת באמצעות הטלסקופ העונה לשם "אופק האירועים" Event Horizon Telescope. פרויקט שאפתני זה מורכב מצלחות רדיו-טלסקופ הממוקמות בנקודות שונות על פני כדור הארץ. כל אחת מהן קולטת קמצוץ אנרגיה מהחור שחור, וכאשר אוספים את המידע מכולן ומסנכרנים אותו – ניתן לבנות תמונה של החור השחור. הסנכרון של כל השידורים הללו ויצירת תמונה מלאה מדגימות מידע חלקיות הוא פרויקט מאתגר בפני עצמו, שדורש משאבי מחשוב עצומים, כמעט בלתי נתפסים.

להאזנה לפודקאסטים נוספים, היכנסו לאפליקציית בר-דעת של אוניברסיטת בר-אילן.