רופא, לוחם, אדם

כשמדברים עם ד"ר שמעון דיין, מבינים מיד כי מאחורי הענווה השקטה שלו וההישג האקדמי המרשים, מסתתרים כוח רצון עז ונחישות. הסיפור שלו, סיפור של הצלחה והתגברות על אינספור קשיים ומכשולים, מייצג את סיפורם של רבים מהסטודנטים והסטודנטיות שסיימו את התואר השנה ובשנה שעברה.

ד"ר דיין, 35, בוגר טרי של הפקולטה לרפואה של בר-אילן בגליל, נשוי לשני ואב לתינוק ולפעוט, משמש כסגן מפקד פלוגה באחד מהיחידות הרפואיות הקשות ביותר של צה"ל. השנה הוא סיים את לימודיו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בגליל, והפך לרופא. כששואלים אותו איך הוא מרגיש עם סיום הלימודים, אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק והקרבה, הוא צוחק: "אני עדיין בהלם. אני לא חושב שזה נקלט לי עדיין. זה עתה יצאתי מחודשיים רצופים של מילואים. אני עדיין עושה דוחות צבא וטפסי החזר. זה לא מרגיש אמיתי."

ילד עם הפרעת קשב וקושי בחישוב
דיין גדל בירושלים, הוא היה ילד טוב לב עם הפרעת קשב שלא הצליח להבין מספרים. "לפעמים אני עדיין מחשב עם מחשבון," הוא מודה. אבל אז, בגיל 15, הוא התחיל להתנדב במד"א והכל השתנה. "מהרגע הראשון שנכנסתי לאמבולנס, ידעתי שאני הולך להיות רופא." והחלום הזה ליווה אותו עד בגרותו. אחרי השירות הצבאי שלו כחובש קרבי, הוא יצא לטיול הקלאסי הישראלי שאחרי הצבא, ואז נרשם ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. אחרי סיום לימודיו, הוא הגיש מועמדות ללימודי רפואה שוב ושוב במשך שלוש שנים - עד שלבסוף התקבל.

מחובש קרבי לרופא
שנת הלימודים האחרונה של שמעון בפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי, לא הייתה אמורה להיראות כפי שנראתה. חודש וחצי לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל, נולד בנו הראשון. בזמן שרוב ההורים החדשים לומדים איך להתמודד עם לילות ללא שינה, דיין זומן לחזור לתפקידו במדים שוב ושוב. מאז פרוץ הקרבות בעזה, ב-7 באוקטובר, שירת דיין כסגן מפקד פלוגת החובשים הקרבית של פיקוד דרום. יותר מ-300 ימים, יחד עם פלוגתו, השתתף בחמש פריסות בשטח תוך שהוא לומד לבחינות, עושה משמרות לילה, מתעורר לבכי של תינוק ורץ למחסה בזמן האזעקות.

כשנשאל איך הצליח לסיים את הלימודים, הוא לא מהסס: "זה כנראה נס. חלק גדול מזה היה הודות לפקולטה, הם תמכו ובאו לקראתי, עזרו לי לאזן את הכול ואפשרו לי להמשיך. אבל הגיבורה האמיתית שלי היא שני, אשתי, בלעדיה לא הייתי מצליח."

אל תשכחו את פצועי הנפש
קל להעריץ את ד"ר דיין על המשמעת העצמית שלו, האומץ, היכולת שלו לשאת משא כבד כל כך על הכתפיים ולהמשיך. אבל כשמדברים אתו, בולטת בעיקר האכפתיות שלו כלפי אחרים. "הבקשה או יותר נכון התחינה שלי, היא שלא נשכח את גם הלוחמים הפצועים בנפש, אלה שפציעתם היא בלתי נראית וממשיכים להילחם עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית. הם נותנים את כל מה שיש להם ואנחנו חייבים להם הכול."

השבוע עלה ד"ר דיין על הבמה עטוף בגלימה האקדמית, שמע את שמו נקרא על ידי הדקנית, נשבע את שבועת היפוקרטס והפך רשמית לרופא. אבל שלא כמו באגדות, הוא לא חזר הביתה לאשתו אלא שב לבסיסו מיד בבוקר שאחרי.

ואנחנו שהרענו לבוגרים ולבוגרות הטריים של הפקולטה זכינו לרגע אחד, להביע כבוד והערכה לו ולכל הסטודנטים בישראל, שהשקיעו בשנתיים האחרונות מאמצים עילאיים, כדי לעמוד בדרישות ולזכות בתואר. מזל טוב ד"ר שמעון דיין. כן ירבו כמותך.

עוד על תוכניות הלימודים ברפואה