החוק האוסר על קשירת רגליים

ד"ר מיכל זלצר לביד, ראשת התוכנית ללימודי אסיה באוניברסיטת בר-אילן, כותבת על לידתו ומותו של המנהג הדכאני. מסופר שהקיסר לי יו העריץ את פילגשו שנהגה לקשור את רגליה בזמן שרקדה. מהחצר הקיסרית חלחל המנהג לנשות המעמד הגבוה, ובתקופת שושלת מינג (מאות 17-14) הפך נפוץ גם במעמדות הנמוכים. מאז ועד תחילת המאה ה-20 נהגו מרבית נשות סין לקשור את רגלי בנותיהן.

קשירת הרגליים החלה בגיל ארבע עד שש שנים, כשכף הרגל עדיין קטנה ורכה. באמצעות חבישה הדוקה קיפלו את ארבע האצבעות מתחת לבוהן כך שהרגל הפכה קטנה, מחודדת ומוגבהת. מדי יום ליפפו והידקו את התחבושות הארוכות סביב הרגל עד שהאצבעות נשברו וגדלו בכיוון החדש. לעיתים השתמשו בצמחים ומרקחות כדי לרכך את הרגל ולהקל על הכאב. משפחות בעלות אמצעים הזמינו מומחית לקשירה, אך לרוב האם או הסבתא ביצעו את ההליך.

נשים סיניות תיארו את הטראומה והכאב שליוו אותן בשנים הראשונות: חלקן סבלו מזיהומים, קושי בעמידה ממושכת והליכה ולעיתים אף מנכות קבועה. המנהג השתמר תקופה כה ארוכה והאימהות היו אלו שהקפידו על קשירת רגלי בנותיהן כי היה זה תנאי הכרחי למציאת חתן ראוי. ככל שרגליה היו קטנות יותר, כך עלו סיכוייה של הנערה למצוא שידוך טוב.

סיבה נוספת להשתרשות המנהג קשורה דווקא בגברים הסינים. במאה ה-12 נכבשה סין על-ידי המונגולים, שהציגו גבריות חזקה שנתפסה כאיום מצד הגברים הסינים. הגבריות הסינית שמה דגש על תרבות, למדנות וגינונים אישיים. בתקופת הכיבוש המלומדים הסינים הופלו לרעה, ולאחריה חשו צורך לעדן עוד יותר את הנשים ולהפוך אותן לכנועות ככל האפשר, במטרה לחזק את מעמדם ולהבליט את גבריותם.

העמים הזרים לא קשרו את רגלי הנשים, כך שהמנהג הדגיש את ייחודיותן של נשות סין. בתקופה הפוריטנית שלאחר הכיבוש המונגולי, בזמן שושלת מינג, הגיעה לשיאה התפיסה שלפיה על האישה לשמור על צניעותה, להסתגר ולא לשהות בחברת גברים. רגליהן הקשורות של הנשים הגבילו את תנועתן ועמדו בקנה אחד עם תפיסה זו.

במהלך השנים היו שיצאו נגד המנהג, אך רק ב-1902, בשלהי שושלת צ'ינג המנצ'ורית (המנצ'ורים לא קשרו את רגלי הנשים) הוציאה העוצרת הקיסרית צו האוסר על קשירת הרגליים. אף-על-פי-כן המנהג נמשך באזורים כפריים מרוחקים והופסק כליל רק לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון.