סיפור הפרברים
סיפור הפרברים, שעלה על הבמות בברודווי ב-26 בספטמבר 1957, הוא אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר אי פעם. ד"ר רותם לשם מהמחלקה לקרימינולוגיה קושרת את הסיפור למה שמתרחש במוחם של מתבגרים
ב-26 בספטמבר 1957, עלה לראשונה על במה בברודווי אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר אי פעם: "סיפור הפרברים." המחזאי ארתור לורנץ, כותב מילות השירים סטיבן סונדהיים והמלחין לאונרד ברנשטיין יצרו גרסה מודרנית ניו יורקית לסיפור רומיאו ויוליה הקלאסי. סיפור הפרברים, שבמרכזו שתי חבורות רחוב עוינות בעלות שיוך אתני מובחן, הוא טרגדיה רומנטית על אהבה כנגד כל הסיכויים. יש בו מוזיקה מעולה וכוריאוגרפיה מרשימה, שבאמצעותם הוא מעלה באומץ על סדר היום סוגיות הקשורות לגזענות, אלימות בקרב בני נוער ומלחמת כנופיות.
ד"ר רותם לשם, קרימינולוגית קלינית מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מציעה את נקודת המבט שלה לסיפור הפרברים, הכוללת התייחסות לשינויים במוחם של מתבגרים.
בגיל ההתבגרות חלים שינויים התפתחותיים נוירו-ביולוגיים מאסיביים, המשפיעים על הדרך שבה מתבגרים תופסים את עצמם ואחרים, מרגישים, חושבים ומתנהגים. בתקופה זאת המוח פלסטי יותר מאי פעם ומתאים את עצמו לאתגרים החברתיים, הגופניים, המיניים והאינטלקטואליים הרבים המלווים שלב התפתחותי זה.
לפלסטיות הזאת יש גם חסרון: פגיעות. המערכת הקוגניטיבית במוח, האחראית על שליטה וויסות התנהגותי, פתרון בעיות וחשיבה לטווח ארוך, טרם הגיעה לבשלות. לעומת זאת, המערכת הסוציו-רגשית במוח, האחראית על הדחפים והיצרים, כבר הגיעה לבשלות והיא דומיננטית למדי בתקופה ההתבגרות. חוסר האיזון בין שתי המערכות מוביל מתבגרים להתנהגויות המאופיינות ברגישות לתגמולים, נטייה למצבי רוח קיצוניים, אימפולסיביות, פזיזות ולקיחת סיכונים.
כחלק מהדומיננטיות של המערכת הסוציו-רגשית, התנהגותם של המתבגרים מונעת מהצורך בקבלה ואישור מצד בני גילם ואחרים, לעיתים קרובות כאמצעי להשגת קבלה עצמית והגדרה עצמית. הלחץ החברתי עלול להוביל בני נוער להתנהגויות מסוכנות, לבד או בקבוצות, כפי שרואים בסיפור הפרברים אצל מנהיגי כנופיות ה"הטילים", וה"כרישים" העוינות.
על אף שגיל ההתבגרות מוגדר כתקופה רגישה, מרבית התנהגויות בסיכון בגיל זה, כמו אלימות, מרדנות, שימוש בסמים וכדומה, אינן מתפתחות לעבריינות מתמשכת. מה מוביל מתבגרים להתנהגות פרו-סוציאלית או אנטי-סוציאלית? התשובה טמונה ביחסי גומלין בין מוח ובין סביבה.
בשל הגמישות של המוח, תהליכי למידה מסייעים בגיבוש פעילות עצבית מוחית יעילה יותר, ולכן חוויות יומיומיות עשויות לשמור על תאי עצב בחיים ולחזק את התקשורת ביניהם. אם המתבגר הוא חלק מסביבה המחנכת לערכים חברתיים ולראיית האחר כטוב ומיטיב, נחשף לחוויות והתנסויות המחזקות את העצמי, עוסק בספורט, מוזיקה או כל פעילות אקדמית אחרת – אלה הם תאי העצב והקשרים העצביים שיתחזקו. אך אם המתבגר הוא חלק מסביבה עבריינית, מתגורר באזורים מיקרו-גאוגרפיים ("נקודות חמות") שבהם יש ריכוז גבוה של פשיעה ואלימות ובעיות חברתיות כמו גזענות ומצוקה כלכלית, משתתף בפעילות פלילית ונוהג בבריונות ואלימות, אלה הם תאי העצב והקשרים שישרדו ויתחזקו במוחו.
בני נוער החיים בחברה המשכילה לסייע להם לנצל את הפוטנציאל הטמון בגיל ההתבגרות ולכוון את השקעתם הרגשית והקוגניטיבית לעבר מטרות חיוביות, סביר יותר שבבגרותם יהיו חלק מחברה הרואה לנגד עיניה את טובת האחר, ולא יגיעו (זהירות ספוילר!) לאן שהגיעו גיבורי הכנופיות טוני, ברנרדו, ריף וחבריהם.