יום שישי ה-13

ד"ר עינב סודאי, מהמרכז הרב תחומי לחקר המוח בבר-אילן מסבירה על תפקידו ההישרדותי של הפחד ועל המשיכה שלנו לסרטי אימה ולאמונות תפלות.

אסמכתאות לקיומה של אמונה תפלה זו קיימות מהמאה ה-19, אך מקורה לוט בערפל. אחת מהגרסאות העיקריות מתייחסת לצירוף המקרים של הסעודה האחרונה שבה השתתפו 13 אנשים, ומועד צליבתו של ישו שהתקיים ביום שישי. 
 
המספר 13 חוזר שוב ושוב בסרטי אימה ובמיתוסים אורבניים, ואף זכה למינוח פסיכיאטרי משלו: פָראסְקבֶדקטריאפוביה. 
 
בין אם זאת סתם אמונה תפלה ובין אם זהו פחד המבוסס על סכנה מוחשית, כמו לדוגמה נחש או מכונית המתקרבת לעברנו במהירות, האזור במוח שיופעל ויגרום לתחושת הפחד הוא האמיגדלה (שאגב, מורכבת מכ-13 גרעינים). האמיגדלה אחראית לתגובות רגשיות למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות. היא מתקשרת עם ההיפוקמפוס (איזור נוסף במוח האחראי על זיכרון ולמידה) וכך נוצר חיבור בין רגש ובין זיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים הרבה יותר מאשר אירועים ללא מאפיין רגשי. 
 
הפחד הוא מנגנון תקין ובריא, שמבחינה אבולוציונית תורם להישרדות שלנו. בלי פחד לא נחוש בסכנה האורבת לנו ולא נפעל בדרכים שיאפשרו את הישרדותנו. נראה שהאמיגדלה היא "גלאי הסכנה" הנמצא במוחנו: היא אוספת מידע קריטי להערכת הסכנה הניצבת מולנו. 
 
אך האם לעתים אנחנו דווקא נהנים מהפחד? הרי ז'אנר סרטי האימה הוא מהרווחיים ביותר בהוליווד. בזמן צפייה בסרטים כגון "תינוקה של רוזמרי" או "הניצוץ", קצב פעימות הלב גובר, אנו מזיעים בכפות הידיים, לחץ הדם עולה והשרירים נמתחים. התחושות הפיזיולוגיות, הנוצרות בעקבות העוררות והדריכות של כל המערכות, יוצרות תחושה שקפצנו בנג'י מבלי לזוז מהספה. ואולי זה הטריק. 
 
אנחנו חווים שטף של אדרנלין, אבל בתוך רכבת ההרים הרגשית הזאת אנו מבינים שהאירועים שאנו צופים בהם כעת מבוימים, וזה מה שמאפשר את הריחוק הפסיכולוגי מהסצנות הקשות. הפחד אמתי, אבל אנחנו חווים אותו בסביבה מבוקרת ומדומה, המאפשרת ליהנות ממנו בביטחה. 
 
לנועזים מבינינו סרט אימה ביום שישי ה-13 יכול להיות התרסה מול האמונה התפלה הרווחת. אבל ליתר ביטחון, מומלץ לצפות באור יום או עם חברים, כדי לא לאתגר את האמיגדלה יתר על המידה. 
 
רוצים לדעת עוד על המרכז הרב תחומי לחקר המוח? היכנסו