התפיסה החברתית של ברית המילה וגניטליה עמומה

בכל חברה קיים תהליך של חברות הגוף, דרך מערכת נורמות וערכים תרבותיים. בישראל, אחת הפרקטיקות הבולטות היא ברית המילה. ד"ר לימור מעודד דנון, סוציולוגית מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בחנה את הסוגיה של אוטונומיה גופנית גניטאלית דרך השוואה בין שתי קבוצות הורים: אלה שהחליטו לא למול את בניהם והורים לילדים עם גניטליה עמומה. הורים המשתייכים לשתי קבוצות אלה מתמודדים עם השאלה האם לבצע התערבות ניתוחית – ברית מילה או ניתוח פלסטי - שאינה מחויבת מבחינה רפואית אך מבוצעת בדרך כלל מסיבות חברתיות, נורמטיביות.

אנשים עם גניטליה עמומה נולדו עם אברי מין חיצוניים שאינם טיפוסיים (למשל עם פתח שופכה שאינו בקצה הפין, או חוסר בנרתיק, דגדגן גדול מהנורמה הרפואית/חברתית ועוד). הם מוכרים בשמות אנדרוגינוס, טומטום, אישה איילונית, סריס חמה או אינטרסקסואלים. אינטרסקסואליות היא למעשה מושג טעון פוליטית, המתייחס לאנשים שנולדו עם אברי מין לא טיפוסיים אשר מחד, מבקשים הכרה בגופניות א-בינארית, נזילה מינית/מגדרית ומאידך, מבקרים את ההתערבות הרפואית בגופם הנעשית משיקולים חברתיים, אידיאולוגיים ולא משיקולים אתיים, הרואים בבריאות ורווחת המטופלים ערך מרכזי. חשוב לציין כי גניטליה לא טיפוסית היא תופעה שכיחה יחסית שנראית אצל 1 מכל 150 ילודים ונפרסת על ספקטרום נרחב מאוד.

לאורך השנים, בישראל ובעולם, הורים לילדים וילדות כאלה קיבלו בדרך כלל החלטה המבוססת על חוות דעת של רופאים ולא של אנשים מהקהילה האינטרסקסואלית. הילדים נותחו במטרה שגופם "ינורמל" גם כאשר לא היה בכך צורך רפואי (הקיים בחלק מהמקרים). אולם תוצאת הניתוחים היא לרוב אברי מין מצולקים שאינם מתפקדים באופן תקין וגורמים סבל לאדם וממילא אינם יכולים ליצור גוף "נורמלי". נוסף על כך, ברוב המקרים אין מדובר בניתוח בודד אלא בסדרה של ניתוחים לא פשוטים. לכך מתווספת ההחלטה השרירותית הקובעת מה יהיה מינם של הילד או הילדה, לא בהכרח בהתאם למגדר.

במשך שנים חקרה ד"ר מעודד דנון אינטרסקסואלים ואת מאבקם להכרה רפואית וחברתית בישראל ובמקומות שונים בעולם. במחקר זה, שהתפרסם בכתב העת Qualitative Health Research, בחנה מעודד דנון את המשמעות של אוטונומיה גניטאלית דרך הורים שלא מלו את ילדיהם בישראל ודרך הורים לתינוקות עם גניטליה לא טיפוסית. היא השתמשה במודל של הסוציולוג כריס שילינג, העוסק בקשר בין גוף וחברה ובשינויים חברתיים המגיעים דרך הגוף.

המודל של שילינג כולל שלושה שלבים: הרגל (במקרים אלה לנרמל - למול או לנתח), משבר היוצר מרחב של שינוי (כאן הצורך להחליט האם למול), ויצירתיות. החוקרת מצאה דרך ההורים שלא מלים את ילדיהם שניתן ליצור מרחב של אוטונומיה גניטלית וגופנית גם בחברה הישראלית, שבה מרחב החופש הגופני, האזרחי, מוגבל מאוד, כמעט בכל תחומי החיים. נמצא דמיון בין שתי הקבוצות במאבק למען אוטונומיה גניטלית. השוני בין שתי הקבוצות הוא במרחב השיח והאפשרויות הקיימות עבור הורים לתינוקות עם גניטליה לא טיפוסית לאתגר את השיח הרפואי הממהר לנרמל לפי הפרוטוקול הישן, שלא נבחן באופן איכותני ולא נחקרו דיין השלכותיו החברתיות, הפיזיות והרגשיות. אך כשהורים אלה מנסים לתהות על הסיבות לניתוחים ובעיקר על השלכותיהן על ילדיהם, הם חוששים מהתגובות החברתיות העתידיות ואף אינם זוכים לתמיכה מהמערכת הרפואית, הרואה בהם הורים לא אחראים. בניגוד לכך, יותר ויותר הורים ברחבי העולם מתנגדים לניתוחים גניטליים קוסמטיים בילדיהם ומנהלים דיאלוג פתוח עמם, כבר בגיל צעיר, על קבלה והכלה של שונויות גופניות.  

לקריאת המאמר