שינוי האקלים פוגע יותר באוכלוסיות עניות

מחקרן של פרופ' אורלי בנימין וד"ר קרני קריגל מהיחידה לחקר עוני, סביבה וחברה, עוסק באופנים שבהן אוכלוסיות פגיעות נמצאות בסיכון מוגבר אל מול תופעות שינוי האקלים. החוקרות מראות כיצד הרשויות והמדינה אינן נערכות לצמצום הסיכונים שלהם חשופים אנשים בעוני, נשים, נערות וקבוצות מוחלשות נוספות.

נקודת הפתיחה של הדיון באקלים, אוכלוסיות פגיעות ועוני היא סופת ההוריקן קתרינה שהתחוללה בניו אורלינס ב-2005, ונהרגו בה 1,800 מתושבי העיר. הביקורת על התנהלות הרשות המקומית והמדינה בתקופת הסופה אדירה עד היום, בשל העובדה שהסופה הגיעה במצב של אפס תוכניות. גזברי הרשות המקומית היו עסוקים בחתימה על חוזים עם ספקי ציוד הצלה, בזמן שאנשים נלכדו על גגות ללא מים, מזון או מחסה. נוסף על כך כשניצולים פונו למרחבי מחסה, לא הייתה הפרדה מגדרית, וגל של תקיפות מיניות פגע בניצולות.

הוריקן קתרינה אינו קוריוז אקזוטי, אלא דגל אדום התובע מהרשויות המקומיות להתחיל להשקיע בתוכניות היערכות למצבי אקלים קיצוניים. גלי החום, השריפות והשיטפונות שהתרחשו בעולם לאחרונה מלמדים שמצבי החרום עתידים להחמיר, ותוכניות היערכות אינן מותרות, אלא כורח.

בהקשרו של כורח זה מתפתחת כיום פרספקטיבה חדשה ההולכת ומתחזקת ושבישראל מייצגות אותה בכתיבה ובעשייה ד"ר קרני קריגל, מומחית לאלימות נגד נשים, ופרופ' אורלי בנימין מהיחידה לחקר עוני, סביבה וחברה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. קריגל ובנימין קוראות להבין את משבר האקלים כאחד מהביטויים החמורים ביותר של הקיטוב החברתי: בעוד שתאגידים רבים והאליטה הכלכלית שהם מטפחים תורמים תרומה קריטית להאצת משבר האקלים - מי בניהול הפסולת של מפעליו ומי בסגנון החיים המופרז שהוא מנהל - מערך הסיכונים המלווה את משבר האקלים מועבר אל כתפיהם של אלו החיים בעוני, נשים במיוחד. הנשים הן העתידות לשאת את הסיכונים בשל ייצוג היתר שיש להן בקרב כלל האוכלוסיות הפגיעות ובשל מקומן כמי שמטפלות בחסרי ישע.

אחת ההנחות המרכזיות בפרספקטיבה האמורה נוגעת לשאלת האחריות. מאז שנות השמונים, התבססה נורמה של האשמת אלו החיים בעוני באחריות על עוניַם ועל תוצרי העוני. אך במקרה של משברי אקלים, לא ניתן להעביר את האחריות אל מי שחיים בעוני ויש להכיר בכך שהאחראים הם אלה שאינם מתקצבים כיום תוכניות היערכות לשינויי אקלים מתאימות ברשויות המקומיות. תפיסת הביטחון שבה מחזיק פיקוד העורף בבואו להנחות את הרשויות המקומיות באירועי חרום לרוב אינה כוללת התייחסות לצרכים הייחודיים של אוכלוסיות פגיעות במשבר אקלימי צפוי. מכלולי האוכלוסייה למצבי חירום אינם מצוידים במשאבים לטיפול בבעיות ידועות, כגון עלייה חדה באלימות נגד נשים והצורך המוגבר בחימום וקירור.

ביחס לאלימות נגד נשים, כפי שראינו בסגרים הראשונים של הקורונה, דרושה מודעות והכשרה – שאינה קיימת היום - של מתנדבים בנוגע לפגיעות של נשים ונערות, ומתברר כי מלוניות מופרדות מגדרית לחילוץ ילדות, נערות ונשים מבתים אלימים הן כורח ראשון במעלה, במקביל להוצאת גברים אלימים מבתיהם.

דוגמה חשובה שנייה היא העוני האנרגטי: בבתי משפחות החיות בעוני רמת האיטום נמוכה בשל העדר השקעה בתחזוקת המבנה והמזגנים מיושנים וזוללים יותר חשמל, ולפיכך עלויות החימום והקירור שעמן מתמודדות משפחות אלה גבוהות יותר. השאלה המרתקת היא כיצד נבנית האדישות של מעצבי המדיניות ברשויות המקומיות לשאלות הקשות על כל בעלי החובות לחברת חשמל.

סיפור מעניין להבהרת הסוגייה הוא סיפור הפאנלים הסולאריים בטירת הכרמל, שבה גוף בעל מטרות חברתיות זכה במכרז להפעלת פאנלים סולאריים כדי להשקיע את הכספים לחיזוק האוכלוסיות הפגיעות ביישוב. לכאורה, תשתית סיפורית שיכולה להוות דוגמה ופתח לתכנון והערכות. אך ב-2011 משרד הפנים ביטל את זכייתה של החממה החברתית במכרז בתואנה שלא היה זה מכרז תקין. כיום רשויות מקומיות שלוקחות על עצמן להקים פאנלים סולאריים לוקחות הלוואות ענק, כך שב-15 שנה הקרובות לא יהיו להן רווחים. בדרך זו נחסמת הדרך להקלה על חשבונות החשמל של מי שאינם יכולים לעמוד בהם ואף נחסמת האפשרות לעשות שימוש ברווחי מכירת החשמל שפאנלים סולאריים מספקים. החוקרות טוענות שסביר לצפות למימון מדינתי של פאנלים סולאריים, לפחות ברשויות מקומיות באשכולות סוציו-אקונומיים 4 או פחות. אולם שיטת התקצוב כיום היא הפוכה.

ממצא נוסף הוא שכיום אין בישראל כוחות חברתיים שקוראים לשינוי בתקצוב בנושאים אלו: אקטיביסטיים בתחומי הסביבה לוקחים על עצמם את המאבק על צמצום פליטת הפחמן או פתרונות הנדסיים שונים; וידיהן של האקטיביסטיות בארגוני הנשים, מלאות במצבי חירום מבלי שיוכלו להקדיש את משאביהן גם לעתיד. בדרך זו, המאבק לשינוי בתקצוב ובפעולת הרשויות המקומיות אינו נראה באופק. שוליותן של הסוגיות בתודעה הציבורית משמעותה ששינוי עשוי להגיע רק מהממשלה וממשרדי האוצר והפנים הנמנעים מהקצאת משאבים עבור הרשויות המקומיות, ובמיוחד, מאז ביטול מענקי המעבר, נמנעים מתמיכה מוגברת ברשויות שמתמודדות עם שיעורים גבוהים יותר של משפחות בעוני.

לדברי החוקרות, כמו בתחילת שנות ה-2000 בניו אורלינס, גם קברניטי התקצוב במדינת ישראל משחקים במשחק "שלושת הקופים" (לא שומעים, לא רואים, לא משמיעים קול) ואינם מקצים משאבים להיערכות. גם לאחר לקחי הוריקן קתרינה והסגרים של תחילת הקורונה, לא קיימת בישראל התייחסות לאוכלוסיות בעוני אף שידוע שהן אלו שאין להן מענה בעתות חרום.

מחקרן של ד"ר קריגל ופרופ' בנימין מראה שבעקבות משבר הקורונה נוצרו הבדלים משמעותיים בין רשויות מקומיות מבחינת ההתייחסות לאוכלוסיות הפגיעות. בראיונות שנערכו במסגרת המחקר נמצא שגם אלה המודעים לצרכים של אימהות חד-הוריות, אנשים עם מוגבלות, בני נוער, קשישים ואחרים, נתקלים במצב של חוסר תקצוב, בעיקר ברשויות המקומיות באשכולות סוציו-אקונומיים 4 ומטה. מצב זה מאלץ את הרשויות לתרום את חלקן להפעלת פרויקטים שונים באופן שאינו דיפרנציאלי. "המדיניות הזו היא לעג לרש, לא כמטאפורה, אלא במשמעותה הבוטה כהפקרה של אלו העתידים לחוות על בשרן את פגעי מזג האוויר הקיצוניים," אומרת פרופ' אורלי בנימין.