Skip to main content
10.11.2021 | ו כסלו התשפב

מיזם "ספֵרת הגליל" מחבר רפואה וחברה למלחמה בסוכרת

רפואה מותאמת אישית-חברתית שמיושמת בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בגליל היא המפתח לצמצום פערי בריאות ותחלואה בפריפריה

תמונה
ספרה

מיזם "ספֵרת הגליל על שם ראסל ברי", הוא פרויקט מקיף בתחום בריאות הציבור המתמקד במחלת הסוכרת ופועל באזור הגליל. הפרויקט, שצמח בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בגליל, שואף לצמצם את התחלואה בסוכרת ולשפר את הטיפול בה בגישה רב-תחומית אינטגרטיבית. מובילי הפרויקט רואים לנגד עיניהם את הקשר שבין פריפריה ובין תחלואה, את חולי הסוכרת והאנשים המוגדרים כטרום סוכרתיים, את הצוותים הרפואיים בקהילה ובבתי החולים, את צוותי המחקר ואת הרשויות מקומיות.

לדברי פרופ' נעים שחאדה, מבכירי האנדוקרינולוגים בארץ ויו״ר המיזם, מדובר במגפה עולמית, שמורגשת ביתר שאת בישראל. "יש בעולם 460 מיליון חולי סוכרת, מתוכם 600,000 בישראל. בשנת 2040 מספר חולי הסוכרת צפוי להגיע ל-600 מיליון בעולם ולמיליון בישראל. 900,000 אנשים בישראל מאובחנים כטרום סוכרתיים. כל שנה כ-6% מהטרום סוכרתיים הופכים לחולי סוכרת".

מספר חולי הסוכרת והאנשים המצויים במצב טרום-סוכרתי, גבוה יותר בצפון המדינה, ובפריפריה באופן כללי בהשוואה למרכז, אך באופן פרדוכסלי מספר הרופאים העומדים לרשותם קטן יותר. חולי הסוכרת בגליל מאוזנים פחות, סובלים יותר מסיבוכים ושיעור התמותה בקרבם גבוה בהשוואה לאוכלוסיית חולי הסוכרת במרכז הארץ. נוסף על כך, חולי הסוכרת בפריפריה מפוזרים על שטח גיאוגרפי נרחב, מה שמקשה אף יותר על קבלת טיפול.

"נתונים אלה מדגישים את חשיבותו של מיזם ספֵרת הגליל במיקומו הספציפי, אומרת ד"ר סיון שפיצר, מומחית לצמצום פערי בריאות ולהטמעת תהליכים וסגנית יו״ר המיזם. "הקשר בין המצב החברתי ובין שיעור הסוכרת הגבוה בגליל כבר מוכר וידוע וגם במבט עולמי נראים דברים דומים. הפערים בהיקף התחלואה בין המרכז והפריפריה נובעים מהשילוב בין מאפיינים רפואיים ובין מאפיינים חברתיים (לדוגמה אוריינות, השכלה, הכנסה), והם משפיעים על הבריאות מעצם אורח החיים של האדם. אנחנו לא יכולים לנתק את ההסתכלות הבריאותית מההבנה החברתית איפה אדם גדל ואיפה הוא חי. היום בעולם האינטגרציה בין המצב הקליני למצב החברתי היא הדרך העיקרית להבין מה מקור הפערים".

סוכרת אינה המצב הבריאותי היחידי שמשרטט את הפערים בין מרכז ובין פריפריה. אולם, מסבירה ד"ר שפיצר, הסוכרת היא מקרה בוחן בתוך המחלות הכרוניות כי היא תלויה מאוד באורח חייו של אדם. "אם נצליח למצוא מודל מתאים לטיפול בסוכרת ומניעתה, הוא יהיה ישים לעוד הרבה מחלות כרוניות. היום רואים סוכרת כמגפה הנובעת בעיקר בגלל אורחות חיים." לראיה, יש אוכלוסיות שאינן סובלות מסוכרת, אבל כשהן משנות את אורחות חייהן, יש קפיצה בתחלואה. דוגמה לכך היא העדה האתיופית שלפני הגעתה לישראל לא היו בה מקרים של סוכרת, אך כעת רבים מאנשיה מתמודדים עם המחלה בעקבות החשיפה לתרבות המערבית והשינויים בתזונה, בתעסוקה, במעמד החברתי ובארגון החברתי שהתחוללו בעקבותיה.

"האתגר הגדול, שהוא בינלאומי, בפערי בריאות הוא היכולת שלנו למצוא את הדרך להפחית פערים באופן שיחזיק מים ויחזיק לאורך זמן," אומרת ד"ר שפיצר. "יש לעשות הבחנה בין פערים, שזה המספרים האובייקטיביים שאנו מודדים (למשל בין מספר החולים בפריפריה ובין מספרם בארץ), ובין חוסר ההוגנות שלא מאפשרת לאדם למצות את הפוטנציאל הבריאותי שלו עקב מצבו החברתי שמהווה חסם. לכן, מתוך תפיסת צמצום פערים כדי לצמצם את הפערים, עלינו בספֵרת הסוכרת ליצור בגליל תשתיות מקדמות הוגנות דרך רפואה מותאמת אישית-חברתית."

שיעור התחלואה הגבוה בסוכרת בגליל כמו גם הפערים החברתיים-בריאותיים מוכרים היטב כבר שנים רבות. מדוע אם כן רק כעת המיזם הבשיל? ד"ר שפיצר מאירה את האתגר שבתרגום ערך לפעולה פרגמטית. אף שהקשר בין תחלואה לסביבה ידוע ומוכח, למערכות בריאות אין את הכוח לגעת בגורמים חברתיים כמו אבטלה ורמת חינוך נמוכה שנמצאים מחוץ לטווח שלהן. מערכות הבריאות ומשרדים ממשלתיים פועלים באופן שמקשה על התכלול ביניהם. "היה לנו ברור שצריך ליצור מודל שמאגד את כל השחקנים סביב השולחן," אומרת ד"ר שפיצר. "זה היה האתגר הגדול ביותר בהקמת הספֵרה. המיקוד לא יכול להיות רק במטופל. אולי המטופל גר במקום שאין בו שביל הליכה נגיש, אולי הוא גר באזור שבו מחיר הפירות והירקות גבוה ואין ביכולתו להשיג מזון בריא. לכן ההסתכלות היא גם על הקהילה והחברה. מסיבה זאת הספֵרה מתערבת ברמת הרשות המקומית. אנחנו חושבים איך מאזנים את אלה שכבר יש להן סוכרת, אבל מסתכלים על מה שמקשה עליהם, למשל אם אין להם כסף לתרופות. בעזרת חקר הטמעה וצמצום פערי בריאות נוכל לעשות 'סקייל-אפ', לשכפל את המודל ולהרחיב אותו לישובים אחרים בגליל."

חשוב לציין לא רק התחלואה מייחדת את הגליל – האזור הוא מיקרוקוסמוס למגוון אנושי, שחיות בו קהילות אתניות מגוונות של ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, נוצרים מרונים, דרוזים, בדואים, קהילות יהודיות חרדיות, צ'רקסים ואחרות. רבות מהקהילות האלה הומוגניות מבחינה תרבותית ואתנית וסגורות יחסית, מה שמהווה מקור בעל ערך רב למחקרים בתחום הגנטיקה והרפואה וכן למחקרים בבריאות הציבור, שהתובנות שיופקו מהם צפויות לתרום תרומה משמעותית לחקר הסוכרת גם מעבר לגבולותיו של הגליל.

תושבי ותושבות הגליל ייהנו מפירות המיזם כבר בשלביו המוקדמים מכמה סיבות, שהחשובות ביניהן הן התפיסה האסטרטגית של למידה תוך כדי תנועה, והשנייה היא השאיפה לצמצם את פער הזמן המוכר בעולם הרפואה בין השלמת מחקרים ובין יישומם בשטח – מדובר בפרק זמן ארוך של 17 שנים בממוצע. מבחינה אסטרטגית, המיזם יחל לפעול בכמה ישובים נבחרים - נצרת, נוף הגליל, שפרעם, סכנין וצפת - והשותפים בו יהיו קופות החולים, הרשויות המקומיות, הפקולטה לרפואה בבר-אילן וגורמים נוספים. השותפים ינטרו את עצמם לאורך כל הדרך, ישוו נתונים והישגים בין הישובים השונים ויישמו את המסקנות תוך התרחבות לחלקים נוספים בגליל.

כיצד יצומצם הפער שבין מחקר ובין יישום? ד"ר שפיצר מסבירה שהפער יצומצם מעצם זה שהמחקר לא נעשה בדלת אמותיה של האקדמיה, אלא בעולם האמתי. "מהיום הראשון אנחנו עושים התאמה למודל בעזרת כל השחקנים הרלוונטיים ומההימצאות בשטח. כך אנו יכולים להבין מה עובד ומה לא." לדבריה, פער היישום נובע בדרך כלל משני גורמים: האחד הוא טכני, לדוגמה תכנון תרופה נוחה ובטוחה לשימוש לאחר שנמצא חומר פעיל אפקטיבי; הגורם השני הוא אנושי. לדוגמה, מחקרים רבים מראים שאדם שנמצא בקבוצת תמיכה ייהנה מאיזון טוב יותר של הסוכרת. אבל אלה תוצאות שהופקו בבועה מבוקרת, שאין בה התייחסות למרחב שבו האדם מתקיים. אחד המרכיבים המרכזיים בתפיסת העולם של ספֵרת הגליל הוא ההתייחסות לסביבה שבה האדם חי, על כל מרכיביה, כולל האפשרות שאין קבוצת תמיכה באזור שלו, או שהשתתפות בקבוצה כזאת אינה מקובלת מבחינה תרבותית.

לא רק מהלמידה תוך כדי תנועה ומהיעד לצמצם פערים בין מחקר ובין יישום ייהנו תושבי ותושבות הגליל מהמיזם. עצם קיומו ימשוך לאזור רופאים ורופאות חדשים שחסרים בו כל כך. צוות אנשי ההנהגה של המיזם - שעליו נמנים לצד ד"ר שפיצר ופרופ' שחאדה גם פרופ' קרל סקורצקי דיקן הפקולטה לרפואה בגליל, ופרופ' חיים פוטרמן, משנה לדיקן למחקר ומנהל מכון המחקר במרכז הרפואי לגליל – הם תושבי האזור (נוסף על כך בפקולטה לרפואה בבר-אילן מתגאים כבר עכשיו בשיעור הגבוה של בוגרים ובוגרות הבוחרים לחיות ולעבוד בגליל לאחר סיום הלימודים). לא רק אנשי רפואה, גם חוקרים וחוקרות צפויים להתמקם במוסדות המחקר בגליל בעקבות המיזם, וכפי שאומר פרופ' חיים פוטרמן, עצם נוכחותם של חוקרים תורמת לשיפור איכות העבודה של רופאים.

רווחים משניים של המיזם שמהם ייהנו כלל תושבי האזור, גם אלה שאינם ב"ספקטרום הסוכרת", הוא שיתופי הפעולה חוצי המערכות שהמיזם מייצר. למעשה זאת לא תהיה הפעם הראשונה. משבר הקורונה הוכיח לאנשי בריאות, רפואה ומנהל ששיתוף פעולה כזה אפשרי ושניתן להביאו לרמה יישומית תוך זמן קצר. ביקורי בית, עמדות בדיקה, מרכזי חיסון, קו חם והתגייסות של מתנדבים, ביניהם סטודנטים וסטודנטיות רבים לרפואה, פעלו ביעילות בשיא המשבר והם מקור להשראה גם במיזם ספֵרת הגליל. שיתופי פעולה שמערבים רשויות וגורמים מסוגים שונים הם בליבת התפיסה של ספֵרת הגליל, והיום אנחנו יודעים מעבר לכל ספק שהם אפשריים, החל ברמת שיתוף המידע, עבור דרך יצירת תשתיות לאורח חיים בריא ולחינוך, וכלה בטיפול בפרט.