מהפכה אסלאמית

ב-11 בפברואר 1979, תפס אייתאללה ח'ומייני את השלטון והביא לסופו של העידן המלוכני באיראן. ד"ר אלישבע מכליס מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן כותבת על הדרמה האיראנית.

המהפכה של ח'ומייני זכתה בתמיכה עצומה ומיליונים קיבלו את פני איש הדת הזקן שחזר מגלות ממושכת בעיראק. הבשורה הייתה שלטון חכם ההלכה (וליאת-ה פקיה), צדק, מאבק אנטי-מערבי ואנטי-אימפרליסטי וקריאה לאחדות פאן-אסלאמית. איראן נועדה להיות רק קרש קפיצה למהפכה אסלאמית כלל אזורית. תנועות פוליטיות מגוונות תמכו במהפכה, בהן התנועה הלאומית האיראנית ואפילו התנועה הקומוניסטית (התודה). ההמונים לא בהכרח הבינו את משמעותה של מדינה אסלאמית, אבל תמכו בח'ומייני כמוביל מהפכת מחאה נוכח שלטונו השנוא של השאה, שנתפס כמנותק מהעם הפשוט ומערכיו המסורתיים.

מה נותר מהאידאולוגיה המהפכנית ומהתמיכה הציבורית בח'ומייני כעבור 44 שנה? ההצלחה הגדולה של המהפכה הייתה בתרגום האידאולוגיה למוסדות שלטון שמחזיקים מעמד למעלה מארבעה עשורים. הכישלון הגדול היה בהרחבת המהפכה מעבר לגבולות איראן. מותה בכלא של מהסא אמיני בת ה-22 בספטמבר 2220, שנעצרה בטהראן בגין הפרת חוקי החיג'אב, הוביל למחאה רחבת היקף והעלה מחדש את סוגיית היציבות המשטרית באיראן. במסר של פיוס, הצהיר המנהיג העליון ח'אמנאי: "חיג'אב חלש איננו דבר טוב אך עניין זה לא צריך להוביל לכך שאותה אישה תיתפס כמחוץ לדת או מחוץ למהפכה. לכולנו יש פגמים שעלינו לתקן". הוא הוסיף שנשים כאלה ממלאות תפקידים ציבוריים שונים "והן כמו הנשים שלנו והבנות שלנו". העובדה שח'אמנאי בחר להגיד את הדברים הללו מעידה שהמשטר מודע וחושש מהפגיעה בלגיטימציה הציבורית שלו סביב הסוגייה התרבותית.

מימיו הראשונים, המשטר האסלאמי באיראן חרת על דגלו את תפיסת הצדק החברתי. המודל השלטוני שנבחר היה של רפובליקה אסלאמית היברדית, המשלבת מוסדות מהפכניים עם מוסדות נבחרים כמו נשיאות ופרלמנט, כשהמוסדות המהפכניים חזקים יותר ומוודאים שהגופים הרפובליקנים אינם חורגים מערכי האסלאם ומהמשנה המהפכנית. זהו משטר אוטוריטרי עם מאפיינים ייצוגיים מוגבלים. לצד זאת, חשוב למשטר לשמר רמה מסוימת של ייצוגיות כדי להבטיח את שרידותו. כיום, החולייה החלשה של המשטר היא מידת הלגיטימציה הציבורית סביב האיזונים בין המוסדות המהפכניים והייצוגיים וסביב כפיית נורמות דתיות במרחב הציבורי. ב-2009 פרצה "המהפכה הירוקה" סביב מידת הלגיטימיות של הבחירות לנשיאות, ובשנים האחרונות פורצות מעת לעת הפגנות נוכח בעיות כלכליות וסוגיות תרבותיות.

אולם המרמור הציבורי טרם תורגם לאופוזיציה מאורגנת, והמשטר עדיין נתמך על-ידי אלפי אנשי דת בתפקידים פוליטיים וגם על ידי משמרות המהפכה. צפויים עוד שינויים רבים
באיראן באופן ניהול המדינה נוכח הפגיעה בלגיטימציה הציבורית והצורך בריאליזם פוליטי, אך בינתיים המשטר נותר על כנו.

לתוכניות הלימוד במחלקה ללימודי המזרח התיכון