לקראת כניסתכם למסלול האקדמי, וכדי שתוכלו להרגיש בו קצת יותר בנוח, ריכזנו עבורכם מדריך למושגים השגורים בו.
תנאי הקבלה ללימודים משתנים ממוסד לימוד למשנהו, ובין חוגי הלימוד השונים. מטרתם להבטיח כי המועמד ללימודים מצויד בכישורים הבסיסיים המאפשרים עמידה בדרישות הלימודים (יכולת מתמטית לנרשמים למדעי המחשב, שליטה מספקת באנגלית לנרשמים לתואר בספרות אנגלית, וכדומה). במקביל, במקרים שבהם הביקוש לתוכנית מסוימת עולה על היצע המקומות, תנאי הקבלה יוצרים מערכת סינון. תנאי הקבלה המחמירים ללימודי משפטים או חשבונאות אינם מעידים בהכרח על רמת הקושי, אלא משקפים את הביקוש הגבוה לתארים האלה.
תנאי ראשון לקבלה לתואר הראשון הוא תעודת בגרות מלאה. מעבר לכך, "ציון ההתאמה" (או "ציון הסֶכֶם") מורכב מתוצאת המבחן הפסיכומטרי ומציוני הבגרות, והוא כולל בונוסים על מקצועות שנלמדו בהרחבה.
לכל חוג יש נוסחה משלו לקביעת ציון ההתאמה, לפי הדגשים המיוחדים לו. מקצועות שנלמדו ברמה של 4 יח"ל מזכים בבונוס של 10 נקודות וכאלה של 5 יח"ל מזכים ב-20 נקודות בונוס (במקצועות מתמטיקה ואנגלית הבונוסים גבוהים אף יותר). לעתים יש 'קיזוז' בין מספר יח"ל ובין הציון. לדוגמה, ציון 70 במתמטיקה ברמת 5 יח"ל יהיה שווה-ערך לציון 80 ברמת 4 יח"ל; או למשל, ערכו של ציון גבוה בתוכנית לימודים מורחבת בספרות לא יהיה בהכרח שווה-ערך למקבילו באנגלית. במילים אחרות: תנאי הקבלה משוקללים בהתאם לפרמטרים שונים וכדאי לברר ולדעת בטרם ההרשמה, מה הם תנאי הסף של מסלול הלימודים המבוקש.
דרישות נוספות: במקרים של ביקוש גבוה האוניברסיטה עשויה להעלות את רף הדרישות ועמידה בתנאי הסף הבסיסיים לא תספיק. בתארים מסוימים כמו רפואה, סיעוד, אמנות, מדעי המחשב ואחרים עשויות להצטרף דרישות נוספות, כגון ריאיון קבלה, הצגת תיק עבודות או ציון מינימאלי במבחני המיון באנגלית (על כך קִראו בהמשך).
מועמדים מעל גיל 30 יהיו פטורים במקרים רבים מעמידה בתנאי הסף. כך גם הנרשמים לאוניברסיטה הפתוחה, שבה לא קיימת מגבלת מקומות.
הציון במבחן הפסיכומטרי, ציוני הבגרות וריאיונות הקבלה הם האמצעים העומדים לרשות האוניברסיטה במיון המועמדים ללימודים. בידי מוסד הלימוד להחליט איזה משקל ייתן לכל אחד מאמצעים אלה.
הציון במבחן הפסיכומטרי נחשב ככלי לניבוי סיכויי ההצלחה בלימודים. מדובר כמובן בהערכה המבוססת על נתונים סטטיסטיים וייתכן שסטודנט שציון הפסיכומטרי שלו נמוך יוכל להצליח בלימודים האקדמיים, ולהפך. חשוב לומר שאין מדובר במבחני אינטליגנציה, אלא בבחינה המעריכה יכולות אקדמיות בסיסיות.
המבחן הפסיכומטרי בישראל כולל פרק של כתיבת חיבור (מהווה 25% מהציון בחשיבה מילולית) ועוד שלושה פרקים של 'שאלות אמריקאיות'. המבחן בודק וממֵפה את מיומנויות הנבחן בתחום החשיבה המילולית, החשיבה הכמותית והשליטה בשפה האנגלית. כל נבחן מקבל שלושה ציונים נפרדים, המורכבים מהציונים בשלושת התחומים. שלושת הציונים הסופיים המשוקללים שונים זה מזה על פי המשקל הניתן לכל פרק, והדבר מאפשר למוסד ההשכלה להיות מדויק יותר באופן שבו הוא מחליט על קבלת מועמדים. כך, לדוגמה, לתארים ראשונים בפיזיקה ומתמטיקה רלוונטי יותר הציון בדגש הכמותי, ואילו לתארים בספרות ובלשון עברית רלוונטי יותר הציון בדגש המילולי.
המבחן הפסיכומטרי, לעומת ציוני הבגרות, אינו מושפע מהרקע של הנבחנים ומהווה לפיכך איזון לציוני הבגרות. הציון המתקבל משקף את הצלחתו של הנבחן ביחס לכלל אוכלוסיית הנבחנים והוא מחושב על בסיס הציונים הגולמיים. כלים סטטיסטיים מאפשרים לנותני הציונים לנטרל שונוּת הנגרמת בשל נוסח קשה או קל במיוחד של בחינה מסוימת. הציון הנמוך ביותר בפסיכומטרי הוא 200, הגבוה ביותר הוא 800, והתפלגות הציונים נורמלית, עם ממוצע שנע סביב 535.
היות שהבחינה הפסיכומטרית נכתבת, מועברת ונבדקת בידי המרכז הארצי לבחינות והערכה (מאל"ו) ולא בידי האוניברסיטאות עצמן, אין צורך להיבחן יותר מפעם אחת גם אם מגישים מועמדות לכמה מוסדות. עם זאת, המועמד יכול לחזור ולהיבחן ללא הגבלה, אם ברצונו לשפר תוצאה.
האוניברסיטאות בארץ דורשות שליטה מינימלית באנגלית, בעיקר משום שזוהי שפת רוב התכנים שהסטודנט יידרש לקרוא במהלך הלימודים. מי שידיעותיו באנגלית אינן עומדות בתנאי הקבלה, מחויב לקחת קורס באנגלית (קורס זה אינו מעניק נקודות זכות בתואר).
ההתאמה בין רמת ידיעותיו של המועמד לבין קורס הנכון לו נעשית באמצעות בחינת אמי"ר או אמיר"ם, או לחילופין באמצעות פרק האנגלית בבחינה הפסיכומטרית (בדרך כלל הציון שייחשב הוא הגבוה מבין השניים; אם המועמד נבחן יותר מפעם אחת, ייחשב הציון הגבוה ביותר). בחינת אמי"ר/אמיר"ם מורכבת משלושה פרקים: השלמת משפטים, ניסוח מחדש והבנת הנקרא. כל השאלות הן רב-ברֵרתיות ('מבחן אמריקאי').
בחינת אמי"ר (ראשי תיבות של אנגלית מיון לרמות) היא בחינת נייר ועט, שבה בכל אחד משלושת הפרקים יש 29 שאלות ומוקצות לו 25 דקות (75 בסך הכול). הציון מורכב ממספר התשובות הנכונות, ונע בין 150 ל-250. ציון 234 ומעלה מקנה פטור מקורס באנגלית. הציון תקף לכל האוניברסיטאות ומועבר אליהן מהמרכז הארצי לבחינות (כשם שמועבר הציון בבחינה הפסיכומטרית).
בחינת אמיר"ם (ראשי תיבות של אנגלית מיון לרמות ממוחשב) היא בחינה ממוחשבת, המבוצעת במוסד ההשכלה שאליו מבקש הנבחן להירשם. הפרקים בבחינה זהים לאלה של אמי"ר, אך הקצב מוכתב בידי התוכנה בהתאם להתקדמות המבחן בזמן אמת. הבחינה מתחילה בשאלות ברמה בינונית ובכל שלב נמדדת רמת הנבחן ומוצגת שאלה בהתאם. לפיכך, לנבחנים שרמתם גבוהה יוצגו שאלות ברמה גבוהה, וההפך. הציון בבחינה משקף את הרמה שאליה הגיע הנבחן והוא נע בין 50 ל-150. הציון 134 ומעלה מקנה פטור מהקורס באנגלית. בחינת אמיר"ם מבוצעת במוסד ההשכלה שאליו מבקש הנבחן להירשם.
ככל שהציון המתקבל נמוך יותר, יידרשו הסטודנטים ליותר קורסים באנגלית. באוניברסיטת בר-אילן, מי שאינו זכאי לפטור ישתבץ באחד מארבעה קורסי האנגלית בהתאם לרמתו (מהנמוכה לגבוהה): טרום בסיסי ב', בסיסי, מתקדמים א' ומתקדמים ב'. מי שהתחיל בקורס טרום בסיסי ב', יצטרך לעבור את הבחינה בקורס זה בהצלחה לפני שיוכל לעבור לקורס הבסיסי, ממנו למתקדמים א' וכן הלאה. לא ניתן להשלים את התואר הראשון ללא פטור מלימודי אנגלית או ללא סיומו של קורס מתקדמים א' בהצלחה.
ייעודן הבסיסי של המכינות הקדם-אקדמיות הוא לשפר את סיכויי הקבלה ללימודים של מי שמעוניינים ללמוד במוסד אקדמי אך אינם עומדים בדרישות הסף. באופן טבעי, תנאי הקבלה למכינות מחמירים פחות מתנאי הקבלה ללימודים, שהרי מטרת המכינה היא לגשר על הפער הזה.
למרות האמור לעיל, גם המכינות עשויות להציב תנאי קבלה כגון ציון מינימלי בפסיכומטרי, תעודת בגרות מלאה או חלקית, 12 שנות לימוד וכדומה. ייעודן של חלק מהמכינות היא השלמת הבגרויות או שיפור ציוני הבגרות. לעיתים המועמד יידרש לגשת לבחינת מימ"ד (מטעם המרכז הארצי לבחינות והערכה), שמטרתה לקבוע לאיזו מכינה מתאים שישתבץ.
ישנן מכינות ייעודיות לתארים ראשונים מסוימים או כאלה המתמקדות באנגלית או במתמטיקה. משך המכינה משתנה בהתאם לייעודה ולהיקף החומר הנלמד בה. בנוסף ללמידה עצמה, המכינה מספקת לתלמידים היכרות ראשונית עם העולם האקדמי ועם השפה האקדמית והופכת את תחילת הלימודים לתואר לקלה יותר.
מלגת לימודים היא סכום כסף המשולם באופן חד-פעמי או חודשי לסטודנט, במטרה לסייע לו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד או לקיים את עצמו. העיקרון העומד מאחורי מתן מלגה הוא הקלת הנטל הכלכלי הרובץ על הסטודנט, כדי שיהיה פנוי יותר ללימודים. את המלגה מעניק מוסד ההשכלה או גורם חיצוני. במקרים רבים, המלגה מוגדרת כתגמול בגין תרומת הסטודנט לקהילה או בזכות הצטיינותו.
לקבלת מלגה יש להגיש בקשה לגוף המממן, ולצרף הוכחות לכך שמגיש הבקשה עומד בקריטריונים שהציב אותו הגוף. במשרד דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אפשר לקבל פרטים על מלגות וכן סיוע בהגשת הבקשות. במדינת ישראל המלגות פטורות ממס.
מקורות המלגות רבים ומגוונים. יש מלגות הניתנות באופן אוטומטי עם הקבלה לתוכנית לימודים מסוימת. לדוגמה, תלמידים לתואר שלישי במחלקות מסוימות פטורים משכר הלימוד, כך שמי שעומד בדרישות ללימודי התואר, עומד למעשה בקריטריונים לקבלת מלגה.
ישנן מלגות הצטיינות, שמוסד ההשכלה נותן לסטודנטים שכבר לומדים בו, על בסיס הישגיהם בשנת הלימודים הראשונה. באופן זה המוסדות מושכים אליהם סטודנטים בעלי יכולות גבוהות.
יש מלגות הניתנות בתמורה להתנדבות בקהילה, כדוגמת פרויקט פר"ח ותוכניות שונות המתקיימות במרכזי הצעירים ברשויות מקומיות שונות. מכסת שעות ההתנדבות מוגדרת בתנאים לקבלת המלגה. אם במהלך הלימודים הסטודנט לא עמד בתנאים אלה, המלגה עלולה להישלל ממנו.
יש מלגות הניתנות על בסיס שיוכי: בסיס אתני, השתייכות דתית, מגורים בפריפריה ועוד ועוד. בדרך כלל השיוך לא יהיה הקריטריון היחידי, אלא רק קריטריון סף. ישנן מלגות לחיילים משוחררים, לאנשים שהם דור ראשון לרוכשיי השכלה אקדמית במשפחתם, לעולים חדשים, לנשים שלומדות מקצועות טכנולוגיים, ועוד ועוד. מלגות מהסוג הזה נועדו להגדיל את שוויון ההזדמנויות בחברה.
הלימודים לתואר הראשון במוסד אקדמי מוכר נמשכים שלוש ולעיתים ארבע שנים. לאחר שעמד בכל הדרישות (נוכחות, בחינות, הגשת עבודות אקדמיות) יקבל הסטודנט את התואר 'בוגר האוניברסיטה' (B.A).
ישנם תארים חד-חוגיים, שבהם הסטודנט מתמקד במקצוע אחד, וישנם תארים דו-חוגיים. כמעט בכל התארים נדרש מספר מוגדר וקבוע של יחידות לימוד, המתחלקות בין קורסי חובה ובין קורסי בחירה היקף שעות הלימוד בתואר מושפע מכמות יחידות הלימוד הנדרשות בו.
בדרך כלל עמידה בדרישות קורס כרוכה בציון 'עובר' במבחן מסכם או בעבודה מסכמת. לעתים, על הסטודנטים להיבחן גם במבחני ביניים ו/או לבצע מטלות שונות לאורך הקורס. במוסדות רבים קיימת חובת נוכחות מינימאלית (בכל הקורסים או בחלקם). במקצועות לימוד רבים נדרשים הסטודנטים להגיש עבודה סמינריונית אחת או שתיים במהלך התואר. בתוכניות לימוד מסוימות נדרשים הסטודנטים למשימות ייחודיות, כמו השתתפות בניסויים במעבדת פסיכולוגיה, הצגת מאמרים של חוקרים אחרים וביצוע מטלות מעשיות.
חלק מהתארים הראשונים מקנים לבעליהם מקצוע באופן רשמי, אולם במקרים רבים, גם לאחר שסיימו את הלימודים בהצלחה, על הסטודנטים לעמוד בדרישות נוספות, כמו בחינות וסטאז', לשם קבלת רישיון עבודה. לדוגמה: סיעוד, פיזיותרפיה, חשבונאות, משפטים, הנדסה ועבודה סוציאלית. תארים אלה מתאפיינים בדרישות רבות יותר מתארים ראשונים אחרים והלימודים בהם בדרך כלל ארוכים יותר.
ישנם תארים ראשונים שהם צעד בדרך למקצוע שמצריך תואר גבוה יותר. כך הדבר, למשל, ברפואה (כולל וטרינריה ורפואת שיניים), פסיכולוגיה וייעוץ חינוכי. שמות רוב התארים הראשונים בישראל מתחילים במילים Bachelor of…, שיובאו מאירופה. פירושה המילולי של המילה Bachelor הוא 'רווק', שריד מהעבר שבו רק רווקים יכלו ללמוד באקדמיה. שמות כמה תארים, לדוגמה:
Bachelor of Arts, ובקיצורB.A ניתן לבוגרי לימודים במדעי הרוח, החברה והאמנות.
Bachelor of Science, ובקיצור B.S או B.Sc ניתן לבוגרי לימודי הנדסה ולימודי מדעים מדויקים.
Bachelor of Education, ובקיצור B.Ed ניתן לבוגרי לימודי חינוך.
Bachelor of Social Work, בקיצור B.S.W ניתן לבוגרי לימודי עבודה סוציאלית.
התואר הראשון מהווה אסמכתא לכך שהבוגר עמד במסגרת דרישות ברורה. זהו קרש קפיצה ראשוני לתעסוקה, לעיתים ללא קשר לנושא התואר. התואר הראשון הוא בסיס הכרחי ללימודי תואר שני, אם כי במקרים רבים תחום התואר השני עשוי להיות שונה מהראשון (ייתכן שבמקרה כזה הסטודנט יידרש ללימודי השלמה).
מוסדות אקדמיים רבים מאפשרים לסטודנטים לתואר ראשון לבחור בין שני מסלולים: מסלול חד-חוגי (בבר-אילן הוא מכונה 'מורחב') ומסלול דו-חוגי )'דו-ראשי' בבר-אילן).
בתואר חד-חוגי הסטודנט לומד מקצוע אחד, לעתים במגמה עם דגש מוגדר. לדוגמה: תואר ראשון מורחב בביולוגיה בדגש על אקולוגיה. תואר כזה מאפשר התעמקות והתמקדות בתחום אחד, ומעבר נוח יחסית לתארים מתקדמים באותו התחום. החיסרון הוא צמצום האפשרויות להיכרות עם תחומי ידע אחרים.
בתואר דו-חוגי הסטודנטים לומדים שני מקצועות במקביל. לתואר כזה יש שתי תצורות: האחת, עם משקל שווה לשני החוגים; השנייה, חלוקה לחוג ראשי ולחוג משני. המקצועות הנלמדים עשויים להיות קרובים ומאותה הפקולטה, למשל פסיכולוגיה וסוציולוגיה (הפקולטה למדעי החיים), או כלכלה ומנהל עסקים. במקרים כאלה מדובר בדרך כלל בתואר דו-חוגי 'מובנה', שחלק מהקורסים המרכיבים אותו משותפים לשני המקצועות ו'חוסכים' שעות לימוד. תואר דו-חוגי מובנה מאפשר מבט רחב יותר על התחום בהשוואה לתואר חד-חוגי, אך יש בו פחות נקודות זכות פנויות לקורסי בחירה.
אפשר גם ללמוד לתואר דו-חוגי 'לא מובנה', למשל מתמטיקה ופילוסופיה. בחירה כזאת מאפשר לסטודנט לשלב בין מקצוע פרקטי ובין העשרה אינטלקטואלית בתחום נוסף שמעניין אותו ופותחת אופקים ואפשרויות רבות יותר לתארים מתקדמים (בדרך כלל עם קורסי השלמה). תואר כזה הוא תובעני יותר ועשוי להיות כרוך במערכת שעות מאתגרת בין הפקולטות או בין החוגים.
אפשרות נוספת ונפוצה פחות היא מסלול כפול לתואר ראשון ('מורחב-מורחב' בבר-אילן). בתוכנית כזאת, המיועדת לסטודנטים מצטיינים, ניתן ללמוד במקביל לשני תארים ראשונים שונים (להבדיל ממסלול דו-חוגי המקנה תואר ראשון אחד). בדרך כלל מתחילים בלימודי תואר ראשון אחד ולאחר שנה א' נרשמים לעוד תואר ראשון. מובן שאין צורך ללמוד פעמיים קורסי חובה כמו לימודי היסוד ביהדות בבר-אילן או קורסים זהים או דומים זה לזה בין שני התארים הראשונים השונים. מסלול זה מעניק שני מקצועות ושני תארים בזמן קצר יחסית, אך הוא תובעני במיוחד.
ברוב מסלולי הלימוד לתואר ראשון נדרשים הסטודנטים להגיש במהלך התואר שתי עבודות סמינריוניות, הקשורות לקורסים שלמדו. לעתים עבודה אחת תהיה כמותנית והשנייה איכותנית, או אחת בנושא שנקבע מראש והשנייה על פי החלטת הסטודנט. או הסטודנטית. לעתים שני סטודנטים חוברים לכתיבת העבודה. העבודה נכתבת בליווי מנחה מומחה לתחום המחקר.
עבודה סמינריונית היא הצעד הראשון בכתיבה מחקרית ועשויה להיות תחילת דרכו של חוקר בתחום המעניין אותו. מבנה העבודה דומה למבנה אופייני של עבודות מחקר מכל סוג - החל במחקר תזה לתואר שני, דרך דוקטורט, ועד מאמר בכתב עת או ספר. הטקסט בנוי כמשפך המוביל מההקשר הכללי אל שאלת המחקר, ואז כמשפך הפוך - מהממצאים דרך ניתוחם והסברתם אל ההקשר שממנו נבע נושא המחקר. מבנה טיפוסי של עבודה סמינריונית כולל: תקציר, מבוא, סקירת ספרות, מתודולוגיה (בחלק זה יופיעו שאלת המחקר והשערת המחקר), ממצאים, דיון וביבליוגרפיה. היקף העבודה משתנה בין תוכניות, אך הוא קטן באופן ניכר ממחקרים בתארים מתקדמים.
על החוקר כותב העבודה להקפיד על כללי הכתיבה האקדמיים ולהדגים את יכולתו להתמצא בספרות מחקרית, להציג רציונל מחקרי בצורה לוגית, לתכנן ולערוך מחקר מהימן, לנתח ממצאים ולא רק לתאר אותם, ולעמוד בסטנדרטים מקובלים של כתיבה אקדמית.
תואר שני, 'מוסמך', ניתן לבוגרי מסלול לימודים שבו נרכשו התמחות, התמקצעות או ידע מורחב בתחום אקדמי כלשהו. באנגלית התואר נקרא Master, מילה שמשמעותה 'מומחה'; בלטינית המילה היא Magister.
בישראל משתמשים לרוב ב'מאסטר' ככינוי לבעל תואר שני. לאחר האות M, המצביעה שמדובר ב'מאסטר', בא הפירוט: M.A - Master of Arts לבעלי תארי מוסמך בתחומי הרוח ומדעי החברה; M.Sc, קיצור של Master of Science למוסמכים במדעים מדויקים, מדעי החיים והנדסה; M.Ed, קיצור של Master of Education למוסמכים בחינוך. תואר שני ברפואה, M.D, הוא יוצא דופן כי בעליו נקראים ד"ר.
כדי להתקבל ללימודי תואר שני על הסטודנט להיות בוגר אוניברסיטה (תואר ראשון); עם זאת, לעתים, לימודי התואר הראשון הם חלק ממסלול ישיר לתואר שלישי, כפי שקורה בלימודי רפואה הומאנית ובלימודי וטרינריה. במקרים רבים, קבלה לתואר השני מותנית בציון מינימאלי בתואר הראשון (משתנה בין תוכניות ובין מוסדות). תנאי הקבלה עשויים לכלול גם לימודי השלמה בהתאם לקורסים שנלמדו בתואר הראשון.
באוניברסיטאות בישראל אפשר ללמוד לתואר שני במסלול ללא תזה, או במסלול עם תזה, כלומר, הסטודנט יכול לבחור האם לימודי המוסמך שלו יכללו או לא יכללו מחקר. במסלול המחקרי הציון על התזה הוא המרכיב העיקרי בציון הסופי בתואר. בדרך כלל גם סטודנטים במסלול ללא תזה מבצעים עבודת מחקר, הנקראת סמינריון.
עבודת תזה היא מרכיב מרכזי בסדר היום ובציון הסופי של תלמידי תואר שני במסלול מחקרי. התחום שבו עוסקת התזה יתווה את תמהיל קורסי הבחירה של הסטודנט, ויהיה תחום ההתמחות שלהם.
מטרת ההוראה באוניברסיטה היא להכשיר חוקרים. תחילה מתבקשים הסטודנטים לכתוב עבודות סמינריוניות, לאחר מכן תזה, שבמסגרתה מוגשת הצעת המחקר, ולבסוף המחקר עצמו. השלב הבא הוא התואר השלישי ופרסומי מחקרים מדעיים גם לאחריו. היקף התזה משתנה בין התוכניות. היא תהיה רחבה דיה כדי לתת לסטודנט אפשרות להוכיח שהצליח במשימה המורכבת, אך גם מוגבלת במידה שתאפשר לקוראים לקרוא את העבודה בצורה מעמיקה ובזמן סביר. כבר בראשית העבודה צריך לקבוע נושא שאפשר יהיה לכתוב עליו בהיקף מתאים, ושיהיה בו היבט חדשני המצדיק את קיום המחקר.
עבודות תזה נכתבות בהדרכת מנחה אישי. אם בכתיבת עבודה סמינריונית הסטודנטים מקבלים הדרכה אינטנסיבית, הרי שבכתיבת עבודת מאסטר ההדרכה מצטמצמת, והיא תצטמצם עוד בכתיבת עבודת הדוקטור. חשוב להציג למנחה חלקים מהעבודה בהתהוותה, כדי להבטיח שהעבודה מתקדמת בדרך המקובלת על המנחה. לעבודות מאסטר ולעבודות מחקר בכלל יש מבנה אופייני (הוא עשוי להשתנות מעט בהתאם להחלטת הסטודנט והמנחה ולפי המקובל בפקולטה): תקציר, מצב המחקר ו/או הרקע התאורטי; שאלת המחקר; שיטת המחקר; תוצאות; דיון; וביבליוגרפיה. שלושת הסעיפים הראשונים יופיעו בקצרה גם בהצעת המחקר.
במקרים של למידה ומחקר בקבוצת מחקר או מעבדת מחקר, עבודת המחקר נעשית בהנחיית ראש המעבדה. לאחר שהמנחה אישר את טיוטת העבודה, היא מועברת לשיפוטם של אנשי סגל הקרובים לתחום. הציון על העבודה מורכב מציון המנחים ומציון השופטים.
התואר השלישי הוא תואר ממשפחת התארים המתקדמים המחקריים, והתואר האקדמי הגבוה ביותר. במרכז פעילותו של הסטודנט לתואר שלישי - הנקרא בישראל 'דוקטורנט', נמצאת כתיבתו של מחקר מקורי, שקבלתו ואישורו תזכה אותו בתואר דוקטור. זהו מעין מפעל חיים הדורש מהסטודנטים פניוּת מרובה וכישורים מחקריים גבוהים.
המחקר נקרא דיסֶרטַציה או עבודת דוקטור (דוקטורט). את הסטודנט לתואר השלישי ממלווה מנחה (אחד או יותר), שתחומי העניין שלו קרובים לנושא המחקר; אך רוב העבודה של הדוקטורנט מבוצעת באופן עצמאי. בישראל אפשר ללמוד לתואר שלישי רק באוניברסיטאות (להוציא את האוניברסיטה הפתוחה). תארים שלישיים בכל התחומים נקראים Ph.D (קיצור של דוקטור לפילוסופיה), פרט לתואר שלישי במשפטים, הנקרא J.S.D או LL.D. תארי דוקטור ברפואה הומאנית, ברפואת שיניים ובווטרינריה אינם נחשבים לתארים שלישיים, כלומר, בעלי תואר דוקטור מתחומים אלה המעוניינים ב-Ph.D, יצטרכו להמשיך את לימודיהם.
בדרך כלל, כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי יש להיות בוגר תואר שני מחקרי ולהציג ממוצע ציונים התואם את דרישות הפקולטה או המחלקה שבה הסטודנט מבקש ללמוד. במקרים רבים, אך לא בהכרח, דוקטורנטים ימשיכו ויעמיקו את תחום מחקרם מהתואר השני, לעתים במסגרת אותה המעבדה, קבוצת המחקר או הפרויקט שהיו קשורים אליהם. במקרים רבים, במהלך לימודי התואר השלישי משולבים הדוקטורנטים בתפקידי מחקר והוראה באוניברסיטה.
לימודי התואר השלישי נחלקים לשניים: תחילה יש לגבש הצעת מחקר ולהגישה לוועדה אקדמית המיועדת לכך. לאחר האישור אפשר להתחיל את המחקר בפועל. יש מקרים שבהם תדרוש האוניברסיטה מהדוקטורנט לימודי השלמה, בעיקר כאשר מדובר בהסבה ובמחקר שאינו המשך ישיר של לימודי התואר השני. עם סיום עבודת המחקר יש לכתוב את הדוקטורט לפי כללי הכתיבה האקדמית. בדרך כלל התהליך כולו נמשך ארבע שנים ואף יותר.
מוסד אקדמי המוסמך להעניק תארי דוקטור לדוקטורנטים, מוסמך גם להעניק תואר דוקטור לשם כבוד (.Dr. h. c). התואר הוא עיטור המבטא את הוקרת האוניברסיטה לאדם על הישגיו החברתיים, המדעיים או האמנותיים, או על תרומתו לחברה. תואר זה אינו מחייב תואר אקדמי.
לאוניברסיטאות יש כלים שונים לעידוד הישגים גבוהים ולקידום סטודנטים מצטיינים. אחד מהם היא רשימת מצטיינים יוקרתית.
אחת לשנה מפרסמת האוניברסיטה רשימת מצטייני דיקן מקרב תלמידי התואר הראשון בכל אחת מהפקולטות. מדובר ב-3-5% מכלל הסטודנטים. סטודנטים אלה השיגו ציון ממוצע גבוה מסוים (בבר אילן 88), עמדו בכל חובות הקורסים שנדרשו להם, וצברו מספר נדרש של נקודות זכות בשנה (בבר-אילן מינימום 16). מתוך רשימת מצטייני הדיקן נבחרים מצטייני הרקטור. אלה סטודנטים ספורים, לרוב אחד מכל פקולטה, בעלי ההישגים הגבוהים ביותר, בדרך כלל בעלי ממוצע ציונים של 95 לפחות.
האוניברסיטאות מחויבות לשקיפות בבחירת רשימות מצטייני הרקטור ומצטייני הדיקן וסטודנטים רשאים לערער אם הם סבורים שעמדו באמות המידה הנדרשות לכניסה לרשימה, אך לא נכללו בה (אין צורך להגיש בקשה להיכלל ברשימה, שכן הנתונים הרלוונטיים מצויים בידי האוניברסיטה). שיקולי הבחירה מבוססים על הישגים בלבד, ולא נלקחים בחשבון גורמים כמו מצב אישי וכלכלי. הכניסה לרשימות ההצטיינות תלויה בהישגים אובייקטיביים ומדידים מספרית, ולכן אפשר להיכלל בה יותר מפעם אחת. להצטיינות דיקן, ולא כל שכן להצטיינות רקטור, יש ערך סמלי, אך יותר מכך. ההצטיינות יכולה להקנות יתרון למועמדים לקבלת מלגה ומשרה - באקדמיה ומחוצה לה.
לכל קורס הנלמד באוניברסיטה יש סילבוס ('רשימה'), המציג את מערך השיעורים המתוכנן. הסילבוס נכתב בידי המרצה ועשוי להתעדכן בכל פעם שהקורס נפתח מחדש. לדוגמה, ייתכנו שינויים בסילבוס הקורס 'מבוא לסטטיסטיקה' בין סמסטר א' תשפ"א לסמסטר א' תשפ"ב.
הסילבוס מציג את יעדי הלמידה בקורס, את התכנים שיועברו בכל שיעור, את הטקסטים שהסטודנטים יידָרשו לקרוא במהלך הקורס (כולל קריאת רשות), את המטלות שיש לעמוד בהן (מבחן, עבודה, הצגת מאמר מול הכיתה וכדומה) וכן את משקלה של כל מטלה בציון הסופי. בסילבוס מצוין בדרך כלל מידע שימושי, כגון דרכי התקשרות עם המרצה ועם המתרגל, שמות הסטודנטים הרשומים, והמלצה למקורות מידע נוספים. הסילבוס מתפרסם לרוב לפני תחילת הקורס והוא כלי שימושי המאפשר לסטודנטים לעקוב אחר התקדמות הקורס ולתכנן את הזמן שלהם.
תוכנית הלימודים מורכבת מקורסי חובה וקורסי בחירה; כך בכל התארים וכמעט בכל תחום. קורסי החובה מקנים לסטודנטים את תשתית הידע הכללי והמקצועי בתחום הדעת שלהם. קורסי חובה אופייניים הם המבואות לשיטות מחקר וסטטיסטיקה. באוניברסיטת בר-אילן נכללים בין קורסי החובה, בכל התארים, גם לימודי יסוד ביהדות.
קורסי הבחירה עשויים להיות קורסי העמקה והמשך של קורסי החובה; קורסים בתת-תחומים של המקצוע הראשי; וקורסי העשרה ממחלקות או פקולטות אחרות. במקרים רבים, קורסי הבחירה בתואר הראשון עוזרים לסטודנטים לפתח תחומי עניין שאותם ירחיבו בתארים המתקדמים.
היחס בין קורסי הבחירה ובין קורסי החובה משתנה מתואר לתואר. לדוגמה, לסטודנט שלומד לתואר ראשון חד-חוגי במשפטים יהיו יותר נקודות זכות אקדמיות 'פנויות' לקורסי בחירה, לעומת סטודנט שלומד לתואר ראשון דו-חוגי בפסיכולוגיה ומתמטיקה (זה האחרון נדרש לקורסי חובה בשני מקצועות). כך, סטודנט לתואר שני במסלול ללא תזה יוכל ללמוד קורסי בחירה רבים יותר מאשר סטודנט לתואר שני עם תזה שכן התזה 'מכסה' את רוב נקודות הזכות האקדמיות.
בתוכנית הלימודים של כל סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, בכל הפקולטות ובכל התארים, נכללים קורסי יסוד ביהדות. מקורסים אלה פטוּר רק מי שיהדות היא תחום הלימוד הראשי או המשני שלו. הסטודנט יכול לבחור לעצמו את הקורסים שברצונו לקחת, מתוך מגוון רחב המוצע לו בנושאי תנ"ך, תלמוד, תולדות ישראל ומחשבת ישראל. עליו לצבור 14 ש"ש במקצועות אלה.
דרישה זו, שמטרתה העשרת ידיעותיהם והיכרותם של הסטודנטים בנושאי יהדות מגוונים, מקורה בתפיסת הזהות התרבותית של ישראל כחיבור בין הזהות היהודית העתיקה ובין הזהות היהודית בת זמננו. לימודים אלה הם חלק מייחודה של בר-אילן. סטודנטים שאינם יהודים מוזמנים, אך אינם מחויבים, ללמוד בקורסי יסוד אלה; לחילופין, הם זכאים לבחור קורסי בחירה אחרים.
קורס מקוון הוא קורס המתבצע בלמידה מרחוק באמצעות רשת האינטרנט ויישומים ייעודיים ללמידה. קורסים מקוונים התקיימו במוסדות ההשכלה בישראל כבר בשנות ה-2000, אך שכיחותם התעצמה בעקבות איסור ההתקהלות במשבר הקורונה ב-2020. הקורסים המקוונים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
קורס סינכרוני - קורס שיש להשתתף בו בזמן אמת. הסטודנטים והמרצה נפגשים במרחב וירטואלי משותף, לרוב באמצעות תוכנת zoom, ומנהלים שיעור הדומה לשיעור פרונטאלי, שבמהלכו אפשר להאזין להרצאה, לצפות במצגות ולשאול שאלות. בנוסף, אפשר לכתוב בצ'ט שאלות והערות, כשהנמען הוא המרצה בלבד, סטודנט מסוים או כל המשתתפים בשיעור. את השיעורים הסינכרוניים אפשר להקליט לטובת מי שמעוניינים לצפות בהם במועד אחר, באופן פסיבי.
מתכונת אחרת של קורס סינכרוני היא שילוב בין מפגשים המתקיימים בכיתה ובין מפגשים מקוונים; אפשר גם שחלק מהמשתתפים ינכחו בכיתה, בעוד אחרים יתחברו לשיעור מרחוק (בכך מתאפשרת שמירה על מגבלות ה'קפסולה', והדבר אף מסייע למי שאינו יכול להגיע בגופו לשיעור.
קורס א-סינכרוני - קורס המאפשר לסטודנטים לצפות בשיעורים בזמנם החופשי באמצעות האינטרנט. כמו בקורסים מסוגים אחרים, גם בקורס כזה המרצים עשויים לדרוש מהמשתתפים לבצע מטלות ועבודות ולשלוח להם באמצעות המערכת או הדואר האלקטרוני.
השנה האקדמית בישראל בנויה בשיטת הסמסטרים (מחציות). השנה נפתחת ביום הלימודים הראשון של סמסטר א' ומסתיימת בתום חופשת הקיץ. השנה האקדמית אינה חופפת לשנת הלימודים בבתי הספר: בעוד שהלימודים בבתי הספר נפתחים תמיד ב-1 בספטמבר, מועד פתיחת השנה האקדמית משתנה בהתאם לחגי ישראל. על פי רוב, תחילת שנת הלימודים האוניברסיטאית חלה באוקטובר, עם סיום החגים. גם החופשות אינן מקבילות לחופשות בתי הספר.
השנה האקדמית בנויה מסמסטר הסתיו (סמסטר א'), חופשה בין הסמסטרים, סמסטר האביב (סמסטר ב') וחופשת הקיץ. יש תוכניות לימודים שמקיימות גם סמסטר קיץ, הנפתח בדרך כלל באוגוסט, עם תום הבחינות של חופשת הקיץ.
ברחבי העולם יש כמה חלופות: שנת לימודים הבנויה מסמסטרים, שנת לימודים הבנויה מטרימסטרים (שלישים) וכן מרבעונים. יצוין כי לוח השנה האקדמי הישראלי אינו זהה ללוח במדינות אחרות המיישמות את שיטת הסמסטרים (מקור השוני נובע בעיקר בחגי ישראל).
לוח זמנים אקדמי לתשפ"א בבר-אילן
משרת הנשיא היא המשרה הבכירה ביותר בארגון. הנשיא נבחר בידי ועדת איתור ואת המינוי מאשר חבר הנאמנים, שהוא המוסד הניהולי העליון באוניברסיטה. הנשיא חולש הן על ההיבטים האקדמיים והן על ההיבטים הניהוליים של האוניברסיטה, ולכן עליו להיות בעל כישורים בשני התחומים (לעתים מתעוררות מחלוקות בשאלה, היכן צריך להיות הדגש).
באוניברסיטאות בישראל נהוג למנות לתפקיד הנשיא איש/אשת סגל שמילא קודם לכן תפקיד אקדמי בכיר. הנשיא עובד בהתאם לתוכנית אסטרטגית לקידום האוניברסיטה במישור האקדמי, הכלכלי והארגוני. הוא עוסק בתחומים הקשורים ברוח האוניברסיטה, קשריה בארץ ובעולם, ובהתוויית האסטרטגיה. מתוקף תפקידו, הנשיא חבר במועצה האקדמית העליונה, שהיא הגוף הייצוגי העליון של האוניברסיטה, והוא חבר בסנאט, שהוא הסמכות האקדמית העליונה באוניברסיטה.
כאמור, בכל אוניברסיטה ישנם שני מידרגים (הירארכיות) נפרדים ומקבילים: הסגל האקדמי והסגל המנהלי. החלוקה הזאת מתקיימת גם ברמת הפקולטה, היחידה, בית הספר וכו'. רקטור האוניברסיטה ניצב בראש סולם הסגל האקדמי. מקביל לו מנכ"ל האוניברסיטה, העומד בראש הסגל המנהלי. מבחינה אקדמית, הרקטור הוא הסמכות העליונה.
הרקטור הוא חבר/ה הסגל האקדמי, בדרגת פרופסור. הוא אחראי על ניהול כל הפעילות האקדמית באוניברסיטה: ההוראה, המחקר, מינויים וקידום חברי סגל, ועוד. הרקטור עומד בראש הסנאט, שהוא הגוף האחראי על ההוראה והמחקר והוא הסמכות האקדמית העליונה באוניברסיטה. יחד עם חבר הנאמנים, הסנאט מופקד על שמירת הערכים של האוניברסיטה. בסנאט 70 חברים, מהם 60 נבחרים, 10 ממלאי תפקידים ועוד משתתפים 'בתוקף תפקידם'. הרקטור מייצג את הסנאט וממנה את יושבי ראש הוועדות הפועלות במסגרתו, בכפוף לאישור הסנאט. המזכירות האקדמית של האוניברסיטה מסייעת לרקטור בביצוע המדיניות האקדמית.
דיקן (או דקאן) הוא איש/אשת סגל בעל סמכות ניהולית. לפקולטות השונות יש דיקן המנהל את ענייניהן האקדמיים, ובדרך כלל יש באוניברסיטאות גם דיקן מחקר ודיקַנאט סטודנטים (דיקנאט הוא הכינוי למשרדו של הדיקן). הדיקן הוא פרופסור שיש לו רקע מחקרי בתחומים שבהם עוסקת הפקולטה שאותה הוא מנהל, והוא משמש כיו"ר מועצת הפקולטה. המועמדים לתפקיד דיקן מוצעים על ידי ועדת חיפוש, המורכבת מנציגי מועצת הפקולטה. רקטור האוניברסיטה משמש כיו"ר הוועדה. הדיקנים נבחרים בהצבעה דמוקרטית על ידי מועצת הפקולטה ומשמשים בתפקיד ארבע שנים, בדרך כלל. לדיקן השפעה ניכרת על אופיה האקדמי והמחקרי של הפקולטה שהוא מנהל, ומכאן החשיבות בבחירות דמוקרטיות ובהגבלת משך הכהונה.
בכל האוניברסיטאות בארץ יש דיקן סטודנטים, שלשכתו נקראת דיקנאט הסטודנטים. מבחינה הירארכית, דיקן הסטודנטים מקביל לדיקנים העומדים בראש הפקולטות, וכמוהם גם הוא איש סגל בדרגת פרופסור. לשכת דיקן הסטודנטים אמונה על רווחתם של הסטודנטים ומטפלת בנושאים הקשורים בהיבטים אקדמיים, כלכליים, חברתיים, אישיים ותרבותיים של הסטודנטים באוניברסיטה. דיקן הסטודנטים עוסק בנושאי מלגות, שכר לימוד, מעונות, שירות מילואים, שירות פסיכולוגי, אבחון ותמיכה בסטודנטים עם לקויות למידה, הנגשה, שוויון הזדמנויות, דת ומסורת, הטרדות מיניות ופגיעות אחרות, ועוד. דיקן הסטודנטים קשור גם לתאי הסטודנטים השונים ולמעורבות חברתית. במקרים רבים יוזם דיקנאט הסטודנטים תוכניות וסדנאות לשיפור כישורי למידה והעשרה בתחומים שונים.
המזכירות האקדמית מתאמת את פעילות היחידות האקדמיות של האוניברסיטה. תפקידה לסייע לרקטור, באמצעות המזכיר האקדמי, בהוצאה לפועל של המדיניות האקדמית, כפי שהוגדרה בידי הסנאט, הוועדות האקדמיות וחבר הנאמנים.
המזכירות האקדמית עוסקת בריכוז ועדות הסנאט, בנושאים הקשורים לסגל האקדמי, בתלמידי מחקר ובתלמידי פוסט-דוקטורט, במלגות וקרנות מחקר ובנושאים רבים אחרים המאפשרים לאוניברסיטה להוציא לפועל את מדיניותה האקדמית.
חלוקתן האקדמית הבסיסית של אוניברסיטאות בעולם ובישראל היא לפקולטות. בראש כל פקולטה עומד דיקן. כל פקולטה מתמחה בשדה מדעי מסוים, ובדרך כלל (אך לא בהכרח) כוללת כמה מחלקות העוסקות בתחומים ספציפיים בתוך אותו שדה מדעי. לדוגמה, הפקולטה למדעי הרוח כוללת בדרך כלל מחלקות להיסטוריה, ספרות, פילוסופיה ולימודים קלאסיים ואילו בפקולטות למדעים מדויקים קיימות בדרך כלל מחלקות לפיזיקה, מתמטיקה וכימיה. עם זאת, חלוקת תחומי הלימוד לפקולטות ומחלקות עשויה להשתנות בין המוסדות האקדמיים השונים. באוניברסיטאות רבות יש גם יחידות ובתי ספר עצמאיים שאינם מתנהלים תחת פקולטה.
הסנאט ומליאת הסנאט הם הסמכויות האקדמיות העליונות, והחלטותיהם נוגעות ומחייבות את כל הגופים האקדמיים באוניברסיטה. הסנאט אחראי על ההוראה והמחקר באוניברסיטה, ויחד עם חבר הנאמנים הוא מופקד על שמירת היסודות[U1] הרוחניים שלה. בנוסף, הסנאט מייעץ לוועד המנהל של האוניברסיטה.
רוב חברי הסנאט נבחרים באופן דמוקרטי, ויש בו גם חברים 'מתוקף תפקידם' כמו נשיא האוניברסיטה והרקטור. כל הפקולטות מיוצגות בסנאט. תפקידי הסנאט מקיפים את פיתוח וקידום המחקר המדעי, הענקת תארים אקדמיים, מינוי דיקני פקולטות ומינוי חברים בוועדה המרכזת. הסנאט ממליץ על מינוי חברי סגל לדרגת פרופסור מן המניין וקידומם, הענקת קביעות לחברי סגל, ועוד. בסנאט ועדות קבועות שכל אחת מהן אמונה על היבט אחר. הסנאט ממנה ועדות נוספות, האחראיות למינוי חברי סגל וקידומם, קבלת תלמידים ומשמעת.
בכל אוניברסיטה יש תקנון פתוח לעיון הציבור, המגדיר ומפרט במדויק את הרכב הסנאט, את מספר התכנסויות המליאה בשנה, משך כהונת החברים בו ועוד.
חבר הנאמנים הוא הגוף העליון של האוניברסיטה, הקובע את דרכה, יעדיה והאסטרטגיה שלה (בדומה לדירקטוריון של חברה). חבר הנאמנים מתכנס בדרך כלל אחת לשנה לאספה כללית. טקסי חלוקת תארי דוקטור ודוקטור של כבוד מתקיימים בנוכחות חבר הנאמנים. בחבר הנאמנים מכהנים נשיא האוניברסיטה, הרקטור וסגניהם, הדיקנים, אנשי סגל נוספים ועוד חברות וחברים נבחרים.
