לקראת כניסתכם למסלול האקדמי, וכדי שתוכלו להרגיש בו קצת יותר בנוח, ריכזנו עבורכם מדריך למושגים השגורים בו.
תנאי הקבלה ללימודים משתנים ממוסד לימוד למשנהו, ובין חוגי הלימוד השונים. מטרתם להבטיח כי המועמד ללימודים מצויד בכישורים הבסיסיים המאפשרים עמידה בדרישות הלימודים (יכולת מתמטית לנרשמים למדעי המחשב, שליטה מספקת באנגלית לנרשמים לתואר בספרות אנגלית, וכדומה). במקביל, במקרים שבהם הביקוש לתוכנית מסוימת עולה על היצע המקומות, תנאי הקבלה יוצרים מערכת סינון. תנאי הקבלה המחמירים ללימודי משפטים או חשבונאות אינם מעידים בהכרח על רמת הקושי, אלא משקפים את הביקוש הגבוה לתארים האלה.
תנאי ראשון לקבלה לתואר הראשון הוא תעודת בגרות מלאה. מעבר לכך, "ציון ההתאמה" (או "ציון הסֶכֶם") מורכב מתוצאת המבחן הפסיכומטרי ומציוני הבגרות, והוא כולל בונוסים על מקצועות שנלמדו בהרחבה.
לכל חוג יש נוסחה משלו לקביעת ציון ההתאמה, לפי הדגשים המיוחדים לו. מקצועות שנלמדו ברמה של 4 יח"ל מזכים בבונוס של 10 נקודות וכאלה של 5 יח"ל מזכים ב-20 נקודות בונוס (במקצועות מתמטיקה ואנגלית הבונוסים גבוהים אף יותר). לעתים יש 'קיזוז' בין מספר יח"ל ובין הציון. לדוגמה, ציון 70 במתמטיקה ברמת 5 יח"ל יהיה שווה-ערך לציון 80 ברמת 4 יח"ל; או למשל, ערכו של ציון גבוה בתוכנית לימודים מורחבת בספרות לא יהיה בהכרח שווה-ערך למקבילו באנגלית. במילים אחרות: תנאי הקבלה משוקללים בהתאם לפרמטרים שונים וכדאי לברר ולדעת בטרם ההרשמה, מה הם תנאי הסף של מסלול הלימודים המבוקש.
דרישות נוספות: במקרים של ביקוש גבוה האוניברסיטה עשויה להעלות את רף הדרישות ועמידה בתנאי הסף הבסיסיים לא תספיק. בתארים מסוימים כמו רפואה, סיעוד, אמנות, מדעי המחשב ואחרים עשויות להצטרף דרישות נוספות, כגון ריאיון קבלה, הצגת תיק עבודות או ציון מינימאלי במבחני המיון באנגלית (על כך קִראו בהמשך).
מועמדים מעל גיל 30 יהיו פטורים במקרים רבים מעמידה בתנאי הסף. כך גם הנרשמים לאוניברסיטה הפתוחה, שבה לא קיימת מגבלת מקומות.
הציון במבחן הפסיכומטרי, ציוני הבגרות וריאיונות הקבלה הם האמצעים העומדים לרשות האוניברסיטה במיון המועמדים ללימודים. בידי מוסד הלימוד להחליט איזה משקל ייתן לכל אחד מאמצעים אלה.
הציון במבחן הפסיכומטרי נחשב ככלי לניבוי סיכויי ההצלחה בלימודים. מדובר כמובן בהערכה המבוססת על נתונים סטטיסטיים וייתכן שסטודנט שציון הפסיכומטרי שלו נמוך יוכל להצליח בלימודים האקדמיים, ולהפך. חשוב לומר שאין מדובר במבחני אינטליגנציה, אלא בבחינה המעריכה יכולות אקדמיות בסיסיות.
המבחן הפסיכומטרי בישראל כולל פרק של כתיבת חיבור (מהווה 25% מהציון בחשיבה מילולית) ועוד שלושה פרקים של 'שאלות אמריקאיות'. המבחן בודק וממֵפה את מיומנויות הנבחן בתחום החשיבה המילולית, החשיבה הכמותית והשליטה בשפה האנגלית. כל נבחן מקבל שלושה ציונים נפרדים, המורכבים מהציונים בשלושת התחומים. שלושת הציונים הסופיים המשוקללים שונים זה מזה על פי המשקל הניתן לכל פרק, והדבר מאפשר למוסד ההשכלה להיות מדויק יותר באופן שבו הוא מחליט על קבלת מועמדים. כך, לדוגמה, לתארים ראשונים בפיזיקה ומתמטיקה רלוונטי יותר הציון בדגש הכמותי, ואילו לתארים בספרות ובלשון עברית רלוונטי יותר הציון בדגש המילולי.
המבחן הפסיכומטרי, לעומת ציוני הבגרות, אינו מושפע מהרקע של הנבחנים ומהווה לפיכך איזון לציוני הבגרות. הציון המתקבל משקף את הצלחתו של הנבחן ביחס לכלל אוכלוסיית הנבחנים והוא מחושב על בסיס הציונים הגולמיים. כלים סטטיסטיים מאפשרים לנותני הציונים לנטרל שונוּת הנגרמת בשל נוסח קשה או קל במיוחד של בחינה מסוימת. הציון הנמוך ביותר בפסיכומטרי הוא 200, הגבוה ביותר הוא 800, והתפלגות הציונים נורמלית, עם ממוצע שנע סביב 535.
היות שהבחינה הפסיכומטרית נכתבת, מועברת ונבדקת בידי המרכז הארצי לבחינות והערכה (מאל"ו) ולא בידי האוניברסיטאות עצמן, אין צורך להיבחן יותר מפעם אחת גם אם מגישים מועמדות לכמה מוסדות. עם זאת, המועמד יכול לחזור ולהיבחן ללא הגבלה, אם ברצונו לשפר תוצאה.
האוניברסיטאות בארץ דורשות שליטה מינימלית באנגלית, בעיקר משום שזוהי שפת רוב התכנים שהסטודנט יידרש לקרוא במהלך הלימודים. מי שידיעותיו באנגלית אינן עומדות בתנאי הקבלה, מחויב לקחת קורס באנגלית (קורס זה אינו מעניק נקודות זכות בתואר).
ההתאמה בין רמת ידיעותיו של המועמד לבין קורס הנכון לו נעשית באמצעות בחינת אמי"ר או אמיר"ם, או לחילופין באמצעות פרק האנגלית בבחינה הפסיכומטרית (בדרך כלל הציון שייחשב הוא הגבוה מבין השניים; אם המועמד נבחן יותר מפעם אחת, ייחשב הציון הגבוה ביותר). בחינת אמי"ר/אמיר"ם מורכבת משלושה פרקים: השלמת משפטים, ניסוח מחדש והבנת הנקרא. כל השאלות הן רב-ברֵרתיות ('מבחן אמריקאי').
בחינת אמי"ר (ראשי תיבות של אנגלית מיון לרמות) היא בחינת נייר ועט, שבה בכל אחד משלושת הפרקים יש 29 שאלות ומוקצות לו 25 דקות (75 בסך הכול). הציון מורכב ממספר התשובות הנכונות, ונע בין 150 ל-250. ציון 234 ומעלה מקנה פטור מקורס באנגלית. הציון תקף לכל האוניברסיטאות ומועבר אליהן מהמרכז הארצי לבחינות (כשם שמועבר הציון בבחינה הפסיכומטרית).
בחינת אמיר"ם (ראשי תיבות של אנגלית מיון לרמות ממוחשב) היא בחינה ממוחשבת, המבוצעת במוסד ההשכלה שאליו מבקש הנבחן להירשם. הפרקים בבחינה זהים לאלה של אמי"ר, אך הקצב מוכתב בידי התוכנה בהתאם להתקדמות המבחן בזמן אמת. הבחינה מתחילה בשאלות ברמה בינונית ובכל שלב נמדדת רמת הנבחן ומוצגת שאלה בהתאם. לפיכך, לנבחנים שרמתם גבוהה יוצגו שאלות ברמה גבוהה, וההפך. הציון בבחינה משקף את הרמה שאליה הגיע הנבחן והוא נע בין 50 ל-150. הציון 134 ומעלה מקנה פטור מהקורס באנגלית.
ככל שהציון המתקבל נמוך יותר, יידרשו הסטודנטים ליותר קורסים באנגלית. באוניברסיטת בר-אילן, מי שאינו זכאי לפטור ישתבץ באחד מארבעה קורסי האנגלית בהתאם לרמתו (מהנמוכה לגבוהה): טרום בסיסי ב', בסיסי, מתקדמים א' ומתקדמים ב'. מי שהתחיל בקורס טרום בסיסי ב', יצטרך לעבור את הבחינה בקורס זה בהצלחה לפני שיוכל לעבור לקורס הבסיסי, ממנו למתקדמים א' וכן הלאה. לא ניתן להשלים את התואר הראשון ללא פטור מלימודי אנגלית או ללא סיומו של קורס מתקדמים א' בהצלחה.
ייעודן הבסיסי של המכינות הקדם-אקדמיות הוא לשפר את סיכויי הקבלה ללימודים של מי שמעוניינים ללמוד במוסד אקדמי אך אינם עומדים בדרישות הסף. באופן טבעי, תנאי הקבלה למכינות מחמירים פחות מתנאי הקבלה ללימודים, שהרי מטרת המכינה היא לגשר על הפער הזה.
למרות האמור לעיל, גם המכינות עשויות להציב תנאי קבלה כגון ציון מינימלי בפסיכומטרי, תעודת בגרות מלאה או חלקית, 12 שנות לימוד וכדומה. ייעודן של חלק מהמכינות היא השלמת הבגרויות או שיפור ציוני הבגרות. לעיתים המועמד יידרש לגשת לבחינת מימ"ד (מטעם המרכז הארצי לבחינות והערכה), שמטרתה לקבוע לאיזו מכינה מתאים שישתבץ.
ישנן מכינות ייעודיות לתארים ראשונים מסוימים או כאלה המתמקדות באנגלית או במתמטיקה. משך המכינה משתנה בהתאם לייעודה ולהיקף החומר הנלמד בה. בנוסף ללמידה עצמה, המכינה מספקת לתלמידים היכרות ראשונית עם העולם האקדמי ועם השפה האקדמית והופכת את תחילת הלימודים לתואר לקלה יותר.
מלגת לימודים היא סכום כסף המשולם באופן חד-פעמי או חודשי לסטודנט, במטרה לסייע לו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד או לקיים את עצמו. העיקרון העומד מאחורי מתן מלגה הוא הקלת הנטל הכלכלי הרובץ על הסטודנט, כדי שיהיה פנוי יותר ללימודים. את המלגה מעניק מוסד ההשכלה או גורם חיצוני. במקרים רבים, המלגה מוגדרת כתגמול בגין תרומת הסטודנט לקהילה או בזכות הצטיינותו.
לקבלת מלגה יש להגיש בקשה לגוף המממן, ולצרף הוכחות לכך שמגיש הבקשה עומד בקריטריונים שהציב אותו הגוף. במשרד דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אפשר לקבל פרטים על מלגות וכן סיוע בהגשת הבקשות. במדינת ישראל המלגות פטורות ממס.
מקורות המלגות רבים ומגוונים. יש מלגות הניתנות באופן אוטומטי עם הקבלה לתוכנית לימודים מסוימת. לדוגמה, תלמידים לתואר שלישי במחלקות מסוימות פטורים משכר הלימוד, כך שמי שעומד בדרישות ללימודי התואר, עומד למעשה בקריטריונים לקבלת מלגה.
ישנן מלגות הצטיינות, שמוסד ההשכלה נותן לסטודנטים שכבר לומדים בו, על בסיס הישגיהם בשנת הלימודים הראשונה. באופן זה המוסדות מושכים אליהם סטודנטים בעלי יכולות גבוהות.
יש מלגות הניתנות בתמורה להתנדבות בקהילה, כדוגמת פרויקט פר"ח ותוכניות שונות המתקיימות במרכזי הצעירים ברשויות מקומיות שונות. מכסת שעות ההתנדבות מוגדרת בתנאים לקבלת המלגה. אם במהלך הלימודים הסטודנט לא עמד בתנאים אלה, המלגה עלולה להישלל ממנו.
יש מלגות הניתנות על בסיס שיוכי: בסיס אתני, השתייכות דתית, מגורים בפריפריה ועוד ועוד. בדרך כלל השיוך לא יהיה הקריטריון היחידי, אלא רק קריטריון סף. ישנן מלגות לחיילים משוחררים, לאנשים שהם דור ראשון לרוכשיי השכלה אקדמית במשפחתם, לעולים חדשים, לנשים שלומדות מקצועות טכנולוגיים, ועוד ועוד. מלגות מהסוג הזה נועדו להגדיל את שוויון ההזדמנויות בחברה.
הלימודים לתואר הראשון במוסד אקדמי מוכר נמשכים שלוש ולעיתים ארבע שנים. לאחר שעמד בכל הדרישות (נוכחות, בחינות, הגשת עבודות אקדמיות) יקבל הסטודנט את התואר 'בוגר האוניברסיטה' (B.A).
ישנם תארים חד-חוגיים, שבהם הסטודנט מתמקד במקצוע אחד, וישנם תארים דו-חוגיים. כמעט בכל התארים נדרש מספר מוגדר וקבוע של יחידות לימוד, המתחלקות בין קורסי חובה ובין קורסי בחירה. היקף שעות הלימוד בתואר מושפע מכמות יחידות הלימוד הנדרשות בו.
בדרך כלל עמידה בדרישות קורס כרוכה בציון 'עובר' במבחן מסכם או בעבודה מסכמת. לעתים, על הסטודנטים להיבחן גם במבחני ביניים ו/או לבצע מטלות שונות לאורך הקורס. במוסדות רבים קיימת חובת נוכחות מינימאלית (בכל הקורסים או בחלקם). במקצועות לימוד רבים נדרשים הסטודנטים להגיש עבודה סמינריונית אחת או שתיים במהלך התואר. בתוכניות לימוד מסוימות נדרשים הסטודנטים למשימות ייחודיות, כמו השתתפות בניסויים במעבדת פסיכולוגיה, הצגת מאמרים של חוקרים אחרים וביצוע מטלות מעשיות.
חלק מהתארים הראשונים מקנים לבעליהם מקצוע באופן רשמי, אולם במקרים רבים, גם לאחר שסיימו את הלימודים בהצלחה, על הסטודנטים לעמוד בדרישות נוספות, כמו בחינות או התמחות (סטאז'/פרקטיקום), לשם קבלת רישיון עבודה. לדוגמה: סיעוד, פיזיותרפיה, חשבונאות, משפטים ועבודה סוציאלית. תארים אלה מתאפיינים בדרישות רבות יותר מתארים ראשונים אחרים והלימודים בהם בדרך כלל ארוכים יותר. ישנם תארים ראשונים שהם צעד בדרך למקצוע שמצריך תואר גבוה יותר. כך הדבר, למשל, ברפואה (כולל וטרינריה ורפואת שיניים), פסיכולוגיה וייעוץ חינוכי.
שמות רוב התארים הראשונים בישראל מתחילים במילים Bachelor of…, שיובאו מאירופה. פירושה המילולי של המילה Bachelor הוא 'רווק', שריד מהעבר שבו רק רווקים יכלו ללמוד באקדמיה. שמות כמה תארים, לדוגמה:
Bachelor of Arts, ובקיצורB.A ניתן לבוגרי לימודים במדעי הרוח, החברה והאמנות.
Bachelor of Science, ובקיצור B.S או B.Sc ניתן לבוגרי לימודי הנדסה ולימודי מדעים מדויקים.
Bachelor of Education, ובקיצור B.Ed ניתן לבוגרי לימודי חינוך.
Bachelor of Social Work, בקיצור B.S.W ניתן לבוגרי לימודי עבודה סוציאלית.
התואר הראשון מהווה אסמכתא לכך שהבוגר עמד במסגרת דרישות ברורה. זהו קרש קפיצה ראשוני לתעסוקה, לעיתים ללא קשר לנושא התואר. התואר הראשון הוא בסיס הכרחי ללימודי תואר שני, אם כי במקרים רבים תחום התואר השני עשוי להיות שונה מהראשון (ייתכן שבמקרה כזה הסטודנט יידרש ללימודי השלמה).
מוסדות אקדמיים רבים מאפשרים לסטודנטים לתואר ראשון לבחור בין שני מסלולים: מסלול חד-חוגי ומסלול דו-חוגי.
בתואר חד-חוגי לומדים הסטודנטים מקצוע אחד, לעתים במגמה ספציפית. לדוגמה: תואר ראשון בהנדסת חשמל במגמת נוירו-הנדסה, תואר ראשון בכימיה במגמת מדעי הנתונים, ותואר ראשון משולב במדעי החברה במגמת גרונטולוגיה. תואר כזה מאפשר התעמקות והתמקדות בתחום אחד, ומעבר נוח יחסית לתארים מתקדמים באותו התחום. החיסרון הוא צמצום האפשרויות להיכרות עם תחומי ידע אחרים.
בתואר דו-חוגי הסטודנטים לומדים שני מקצועות במקביל. חלק גדול מהמחלקות מציעות תואר דו-חוגי מובנה, בו קיימת זיקה בין התחומים הנלמדים, חלק מהקורסים משותפים לשני המקצועות ו'חוסכים' שעות לימוד. לדוגמה: תואר ראשון בגיאוגרפיה ולימודי סביבה עם היסטוריה כללית, תואר ראשון במדעי המחשב עם כלכלה, תואר ראשון במדעי המוח עם פסיכולוגיה, תואר ראשון משולב במשפטים ובכלכלה ותואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה. תואר דו-חוגי מובנה מאפשר מבט רחב יותר על התחום בהשוואה לתואר חד-חוגי, אך יש בו פחות נקודות זכות פנויות לקורסי בחירה.
אפשר גם ללמוד לתואר דו-חוגי 'לא מובנה' ולשלב תחומי לימוד בהתאם לתחומי העניין של הסטודנטים, למשל מתמטיקה ופילוסופיה. בחירה כזאת מאפשר לסטודנט לשלב בין מקצוע פרקטי ובין העשרה אינטלקטואלית בתחום נוסף שמעניין אותו ופותחת אופקים ואפשרויות רבות יותר לתארים מתקדמים (בדרך כלל עם קורסי השלמה). תואר כזה הוא תובעני יותר ועשוי להיות כרוך במערכת שעות מאתגרת בין הפקולטות או בין החוגים.
עבור סטודנטים מצטיינים פתוחה האפשרות לעשות תואר ראשון חד חוגי בשילוב חוג אחד מתואר דו חוגי. במצב כזה התואר הדו חוגי נקרא "חוג לאחר התואר", והוא פטור מחובות כמו קורסים באנגלית או ביהדות, שנעשים במסגרת התואר החד-חוגי. האוניברסיטה מציעה מספר תוכניות מובנות כאלה, ובהן: תואר ראשון בהנדסת חשמל עם חוג לאחר התואר במתמטיקה, בפיזיקה או במוזיקה; ותואר ראשון במשפטים עם חוג לאחר התואר בפסיכולוגיה או במדעי הרוח, חטיבת אסיה.
האפשרות לעשות חוג לאחר התואר פתוחה גם בפני מי שרוצה לעשות תואר ראשון נוסף, במקצועות אחרים, לאחר סיום הלימודים וקבלת התואר בוגר. במצב כזה היקף הלימודים יהיה במתכונת דו-חוגית.
אפשרות נוספת לסטודנטים מצטיינים המעוניינים להרחיב את לימודיהם היא מסלול כפול לתואר ראשון. בתוכנית כזאת ניתן ללמוד במקביל לשני תארים ראשונים שונים (להבדיל ממסלול דו-חוגי, המקנה תואר ראשון אחד). בניית המסלול היא אישית ונעשית מול הגורמים האקדמיים באוניברסיטה. בדרך כלל מתחילים בלימודי תואר ראשון אחד, ולאחר שנה א' נרשמים לעוד תואר ראשון. הסטודנטים במצב זה פטורים מקורסי חובה כמו לימודי היסוד ביהדות בבר-אילן, ומקורסים זהים או דומים זה לזה בין שני התארים הראשונים השונים. מסלול זה מעניק שני מקצועות ושני תארים בזמן קצר יחסית, אך הוא תובעני במיוחד.
תואר שני, 'מוסמך', ניתן לבוגרי מסלול לימודים שבו נרכשו התמחות, התמקצעות או ידע מורחב בתחום אקדמי כלשהו. באנגלית התואר נקרא Master, מילה שמשמעותה 'מומחה'; בלטינית המילה היא Magister.
בישראל משתמשים לרוב ב'מאסטר' ככינוי לבעל תואר שני. לאחר האות M, המצביעה שמדובר ב'מאסטר', בא הפירוט: M.A - Master of Arts לבעלי תארי מוסמך בתחומי הרוח ומדעי החברה; M.Sc, קיצור של Master of Science למוסמכים במדעים מדויקים, מדעי החיים והנדסה; M.Ed, קיצור של Master of Education למוסמכים בחינוך. תואר שני ברפואה, M.D, הוא יוצא דופן כי בעליו נקראים ד"ר.
כדי להתקבל ללימודי תואר שני על הסטודנט להיות בוגר אוניברסיטה (תואר ראשון). במקרים רבים, קבלה לתואר השני מותנית בציון מינימאלי בתואר הראשון (משתנה בין תוכניות ובין מוסדות). תנאי הקבלה עשויים לכלול גם לימודי השלמה בהתאם לקורסים שנלמדו בתואר הראשון.
באוניברסיטאות בישראל אפשר ללמוד לתואר שני במסלול ללא תזה, או במסלול עם תזה, כלומר, הסטודנט יכול לבחור האם לימודי המוסמך שלו יכללו או לא יכללו מחקר. תוכניות מסוימות מציעות מסלול עם תזה בלבד, ובמסלולים אלה הציון על התזה הוא המרכיב העיקרי בציון הסופי בתואר. בדרך כלל גם סטודנטים במסלול ללא תזה מבצעים עבודת מחקר, הנקראת סמינריון.
התואר השלישי הוא תואר ממשפחת התארים המתקדמים המחקריים, והתואר האקדמי הגבוה ביותר. במרכז פעילותו של הסטודנט לתואר שלישי - הנקרא בישראל 'דוקטורנט', נמצאת כתיבתו של מחקר מקורי, שקבלתו ואישורו תזכה אותו בתואר דוקטור. זהו מעין מפעל חיים הדורש מהסטודנטים פניוּת מרובה וכישורים מחקריים גבוהים.
המחקר נקרא דיסֶרטַציה או עבודת דוקטור (דוקטורט). את הסטודנט לתואר השלישי מלווה מנחה (אחד או יותר), שתחומי העניין שלו קרובים לנושא המחקר; אך רוב העבודה של הדוקטורנט מבוצעת באופן עצמאי. בישראל אפשר ללמוד לתואר שלישי רק באוניברסיטאות (להוציא את האוניברסיטה הפתוחה). תארים שלישיים בכל התחומים נקראים Ph.D (קיצור של דוקטור לפילוסופיה), פרט לתואר שלישי במשפטים, הנקרא J.S.D או LL.D. תארי דוקטור ברפואה הומאנית, ברפואת שיניים ובווטרינריה אינם נחשבים לתארים שלישיים, כלומר, בעלי תואר דוקטור מתחומים אלה המעוניינים ב-Ph.D, יצטרכו להמשיך את לימודיהם.
בדרך כלל, כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי יש להיות בוגר תואר שני מחקרי ולהציג ממוצע ציונים התואם את דרישות הפקולטה או המחלקה שבה הסטודנט מבקש ללמוד. במקרים רבים, אך לא בהכרח, דוקטורנטים ימשיכו ויעמיקו את תחום מחקרם מהתואר השני, לעתים במסגרת אותה המעבדה, קבוצת המחקר או הפרויקט שהיו קשורים אליהם. במקרים רבים, במהלך לימודי התואר השלישי משולבים הדוקטורנטים בתפקידי מחקר והוראה באוניברסיטה.
לימודי התואר השלישי נחלקים לשניים: תחילה יש לגבש הצעת מחקר ולהגישה לוועדה אקדמית המיועדת לכך. לאחר האישור אפשר להתחיל את המחקר בפועל. יש מקרים שבהם תדרוש האוניברסיטה מהדוקטורנט לימודי השלמה, בעיקר כאשר מדובר בהסבה ובמחקר שאינו המשך ישיר של לימודי התואר השני. עם סיום עבודת המחקר יש לכתוב את הדוקטורט לפי כללי הכתיבה האקדמית. בדרך כלל התהליך כולו נמשך ארבע שנים ואף יותר.
לימודי הכשרת מורים (תעודת הוראה) בבר-אילן נלמדים בנוסף ללימודי התואר הראשון, השני או השלישי, תחת בית הספר להכשרת מורים של הפקולטה לחינוך. המסלול מאפשר, עם סיום הלימודים העיוניים במסלול תעודת ההוראה, להמשיך לסטאז' ולפיתוח המקצועי תוך שמירה על רצף לימודים וליווי אקדמי. עם השלמת המסלול, יהיו זכאים הבוגרות והבוגרים לתואר ראשון ולתעודת הוראה באחד מתחומי ההוראה בביה"ס העל יסודי.
לימודי תעודה הם לימודים המקנים הכשרה מקצועית, ותורמים להעשרה או להתפתחות האישית – אך אינם מקנים תואר אקדמי. בבר-אילן מרוכזים כל הקורסים והסדנאות בנושא תחת יחידת אקדימה, בה מוצעים בין השאר קורסים בנושאי טכנולוגיה וסייבר, פסיכולוגיה ופסיכותרפיה, נדל"ן ויזמות, גישור ובוררות, אימון והנחיה, קיימות וסביבה, תרבות ורוח, תקשורת ושיווק, לשון ושפות, כלכלה ופיננסים, יהדות ועוד.
השנה האקדמית בישראל בנויה בשיטת הסמסטרים (מחציות). היא נפתחת ביום הלימודים הראשון של סמסטר א' ומסתיימת בתום חופשת הקיץ. השנה האקדמית אינה חופפת לשנת הלימודים בבתי הספר: בעוד שהלימודים בבתי הספר נפתחים תמיד ב-1 בספטמבר, מועד פתיחת השנה האקדמית משתנה בהתאם לחגי ישראל. על פי רוב, תחילת שנת הלימודים האוניברסיטאית חלה באוקטובר, עם סיום החגים. גם החופשות אינן מקבילות לחופשות בתי הספר.
השנה האקדמית בנויה מסמסטר א', המתקיים לרוב בין החודשים אוקטובר-פברואר; חופשה בין הסמסטרים, בה נערכות בחינות הסמסטר; סמסטר ב', המתקיים לרוב בין החודשים מרץ-יוני; וחופשת הקיץ, שבתחילתה נערכות בחינות הסמסטר. יש תוכניות לימודים בהן מתקיים גם סמסטר קיץ, הנפתח עם תום הבחינות של חופשת הקיץ, ומתקיים בדרך כלל בחודשים אוגוסט-ספטמבר. שנה מלאה של 12 חודשים, הכוללת את שלושת הסמסטרים והחופשות, נקראת שנה קלנדרית.
ברחבי העולם קיימות כמה חלופות לשיטת הסמסטר, ובהן שנת לימודים הבנויה מטרימסטרים (שלישים) או מרבעונים. עם זאת, לוח השנה האקדמי הישראלי אינו זהה בהכרח לזה של מוסדות אקדמיים אחרים בעולם, גם כאלה המיישמים את שיטת הסמסטרים, וזאת בשל חגי ישראל.
שעה סמסטריאלית (ש"ס) היא 45 דקות ולרוב מזכה בנקודת זכות אחת. ע"פ רוב שיעור באקדמיה אורך שעה וחצי (90 דקות) כלומר 2 שעות סמסטריאליות. בין שיעור לשיעור יש הפסקה של חצי שעה.
כדי לעמוד בדרישות התואר יש לעמוד במכסה נדרשת של שעות לימוד המקנות ללומדים אותן - נקודות זכות.
נקודות זכות (נ"ז) הן נקודות הנצברות במסגרת הקורסים האקדמיים הנלמדים לתואר. לדוגמה, בכדי לקבל תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, יש לצבור 128 נ"ז.
איך יודעים כמה נקודות זכות מקנה כל קורס? בפירוט לכל קורס בתוכנית הלימודים מצוין כמה נקודות זכות הוא מעניק וכמה שעות סמסטריאליות או שנתיות הוא דורש.
נקודות הזכות נצברות בהתאם למספר שעות הלימוד הנלמדות בקורס. לדוגמה: קורס סמסטריאלי הכולל שיעור שבועי של שעה וחצי, יקנה לסטודנטים 2 נ"ז לתואר. קורס שנתי, הכולל שיעור שבועי של שעה וחצי שווי יקנה לסטודנטים 4 נ"ז.
בסמסטר הקיץ, שהוא סמסטר מקוצר, קורסים מסוימים ילמדו מספר שעות גדול יותר בשבוע, במתכונת מרוכזת.
שנת התחלת הלימודים בתואר, לפיה נקבעות החובות האקדמיות בתואר, נקראת שנת חוקה.
מספר שעות הלימוד השנתיות הנדרשות כדי לסיים את התואר בהצלחה נקרא שעות תקן. שעות התקן אינן כוללות את הקורסים באנגלית או קורסי השלמה נדרשים אחרים. לכל תוכנית לימודים מספר שעות תקן נדרשות הנקבע ע"י המל"ג. תואר ראשון, למשל, דורש 64 שעות לימוד שנתיות.
מספר השנים המינימליות הנדרשות כדי לסיים את התואר בהצלחה נקרא שנות תקן. ברוב תוכניות הלימוד בתואר ראשון, שנות התקן הן שלוש שנים (או שנתיים בתוכניות מקוצרות). ברוב תוכניות הלימוד בתואר שני, שנות התקן הן שנתיים (או שנה בתוכניות מקוצרות). תואר שלישי דורש ארבע שנות תקן.
חריגה משנות התקן, בכל התארים, כרוכה בתשלום תקורת גרירה.
תוכנית הלימודים מורכבת מקורסי חובה וקורסי בחירה; כך בכל התארים וכמעט בכל תחום. קורסי החובה מקנים לסטודנטים את תשתית הידע הכללי והמקצועי בתחום הדעת שלהם. קורסי חובה אופייניים הם המבואות לשיטות מחקר וסטטיסטיקה.
קורסי הבחירה עשויים להיות קורסי העמקה והמשך של קורסי החובה; קורסים בתת-תחומים של המקצוע הראשי; וקורסי העשרה ממחלקות או פקולטות אחרות. במקרים רבים, קורסי הבחירה בתואר הראשון עוזרים לסטודנטים לפתח תחומי עניין שאותם ירחיבו בתארים המתקדמים.
היחס בין קורסי הבחירה ובין קורסי החובה משתנה מתואר לתואר. לדוגמה, לסטודנט שלומד לתואר ראשון חד-חוגי במשפטים יהיו יותר נקודות זכות אקדמיות 'פנויות' לקורסי בחירה, לעומת סטודנט שלומד לתואר ראשון דו-חוגי בפסיכולוגיה ומתמטיקה (זה האחרון נדרש לקורסי חובה בשני מקצועות). כך, סטודנט לתואר שני במסלול ללא תזה יוכל ללמוד קורסי בחירה רבים יותר מאשר סטודנט לתואר שני עם תזה שכן התזה 'מכסה' את רוב נקודות הזכות האקדמיות.
סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטת בר-אילן, בכל הפקולטות ובכל התארים, נדרשים לקחת במסגרת התואר קורסי יסוד ביהדות. מקורסים אלה פטוּר רק מי שיהדות היא תחום הלימוד הראשי או המשני שלו. היקף נקודות הזכות והשעות השנתיות הנדרש מהסטודנטים משתנה מתואר לתואר ומתוכנית לתוכנית. סטודנטים לתואר ראשון, למשל, נדרשים להשלים 20 נקודות זכות ו-10 שעות שנתיות בלימודי יהדות.
את הקורסים מרכז בית הספר ללימודי יסוד ביהדות, המציע מגוון של למעלה מ-400 קורסים וסדנאות בנושאי מחשבת ישראל, תולדות ישראל, פילוסופיה יהודית, ספרות עברית, תנ"ך, תלמוד, ספרות חז"ל ועוד. הסטודנטים יכולים לבחור את הקורסים שברצונם לקחת בהתאם לתחומי העניין שלהם ולשעות הפנויות במערכת.
קורס פרונטלי הוא קורס הנלמד באופן פיזי בכיתות בקמפוס, בדרך כלל בימים ושעות קבועות.
קורס מקוון (סינכרוני) הוא קורס הנלמד מרחוק בצורה מקוונת, למשל באמצעות זום. הלמידה מתבצעת בזמן אמת, בדרך כלל בימים ושעות קבועות. מהלך השיעור דומה לשיעור פרונטלי, ובמהלכו אפשר להאזין להרצאה, לצפות במצגות ולשאול שאלות. בנוסף, אפשר לכתוב בצ'ט שאלות והערות, כשהנמען הוא המרצה בלבד, סטודנט מסוים או כל המשתתפים בשיעור. את השיעורים הסינכרוניים אפשר להקליט לטובת מי שמעוניינים לצפות בהם במועד אחר, באופן פסיבי.
קורס מתוקשב (א-סינכרוני) הוא קורס בו הלמידה נעשית באופן עצמאי. כל חומרי הקורס זמינים בלמדה, והסטודנטים יכולים לצפות בהם באמצעות האינטרנט, בכל מקום ובכל זמן שנוח להם. כמו בקורסים מסוגים אחרים, גם בקורס כזה המרצים עשויים לדרוש מהמשתתפים לבצע מטלות ועבודות ולשלוח להם באמצעות המערכת או הדואר האלקטרוני.
קורס היברידי הוא קורס המשלב בין מתכונת פרונטלית ומקוונת. כלומר, יש אפשרות להגיע ללמוד פיזית באוניברסיטה, ויש אפשרות לצפות בשיעור בזום בשידור חי מכל מקום.
לכל קורס הנלמד באוניברסיטה יש סילבוס ('רשימה'), המציג את מערך השיעורים המתוכנן. הסילבוס נכתב בידי המרצה ועשוי להתעדכן בכל פעם שהקורס נפתח מחדש. לדוגמה, ייתכנו שינויים בסילבוס הקורס 'מבוא לסטטיסטיקה' בין סמסטר א' תשפ"א לסמסטר א' תשפ"ב.
הסילבוס מציג את יעדי הלמידה בקורס, את התכנים שיועברו בכל שיעור, את הטקסטים שהסטודנטים יידָרשו לקרוא במהלך הקורס (כולל קריאת רשות), את המטלות שיש לעמוד בהן (מבחן, עבודה, הצגת מאמר מול הכיתה וכדומה) וכן את משקלה של כל מטלה בציון הסופי. בסילבוס מצוין בדרך כלל מידע שימושי, כגון דרכי התקשרות עם המרצה ועם המתרגל, שמות הסטודנטים הרשומים, והמלצה למקורות מידע נוספים. הסילבוס מתפרסם לרוב לפני תחילת הקורס והוא כלי שימושי המאפשר לסטודנטים לעקוב אחר התקדמות הקורס ולתכנן את הזמן שלהם.
הרצאה היא קורס המורכב מהרצאות פרונטליות של מרצה אחד או מספר מרצים, בנושא מסוים. הלמידה בהרצאות היא לרוב תיאורטית, ומעניקה לסטודנטים את בסיס הידע המקצועי הנדרש להם.
תרגיל הוא מפגש נלווה להרצאה, בו מתרגלים את החומר הנלמד בה. בעוד את ההרצאה מעביר איש סגל בכיר, את התרגילים לרוב יעבירו מתרגל או מתרגלת שהם סטודנטים לתארים מתקדמים. כאשר לקורס מסוים יש הרצאה + תרגיל, חובה להירשם לשניהם.
סדנה היא קורס בו חלק מהשיעור מתנהל תוך דיון ושיח פתוח בין המרצה לסטודנטים. בהנחיית מרצה בקורס, הסטודנטים קוראים טקסטים ודנים בהם בזוגות, בקבוצות ובכלל הכיתה.
קורסי מעבדה הם קורסים מעשיים המתקיימים בעיקר בתוכניות מדעיות, כמו מדעי החיים, כימיה והנדסה. במסגרת המעבדה, מיישמים הסטודנטים את הידע התיאורטי שנלמד בכיתה בעזרת ניסויים ושימוש בציוד מקצועי. המעבדות מסייעות לפתח מיומנויות מעשיות, ולרכוש ידע ותובנות עמוקים יותר.
פְּרַקְטִיקוּם או סְטַאז' הוא התנסות מקצועית בשטח, והיא נדרשת בעיקר בתוכניות המקנות בנוסף לתואר גם מקצוע, דוגמת משפטים או עבודה סוציאלית.
סמינריון הוא עבודת מחקר אקדמית, שכוללת ניסוח שאלת מחקר וביצוע שלו באמצעות כלים אקדמיים. ברוב מסלולי הלימוד לתואר ראשון נדרשים הסטודנטים להגיש במהלך התואר שתי עבודות סמינריוניות, הקשורות לקורסים שלמדו. לעתים עבודה אחת תהיה כמותנית והשנייה איכותנית, או אחת בנושא שנקבע מראש והשנייה על פי החלטת הסטודנט. או הסטודנטית. לעתים שני סטודנטים חוברים לכתיבת העבודה. העבודה נכתבת בליווי מנחה מומחה לתחום המחקר. קורסי סמינר בדרך כלל כוללים גם הצגה של עבודת המחקר בפני כיתת הסמינר.
עבודה סמינריונית היא הצעד הראשון בכתיבה מחקרית ועשויה להיות תחילת דרכו של חוקר בתחום המעניין אותו. מבנה העבודה דומה למבנה אופייני של עבודות מחקר מכל סוג - החל במחקר תזה לתואר שני, דרך דוקטורט, ועד מאמר בכתב עת או ספר. הטקסט בנוי כמשפך המוביל מההקשר הכללי אל שאלת המחקר, ואז כמשפך הפוך - מהממצאים דרך ניתוחם והסברתם אל ההקשר שממנו נבע נושא המחקר. מבנה טיפוסי של עבודה סמינריונית כולל: תקציר, מבוא, סקירת ספרות, מתודולוגיה (בחלק זה יופיעו שאלת המחקר והשערת המחקר), ממצאים, דיון וביבליוגרפיה. היקף העבודה משתנה בין תוכניות, אך הוא קטן באופן ניכר ממחקרים בתארים מתקדמים.
על החוקר כותב העבודה להקפיד על כללי הכתיבה האקדמיים ולהדגים את יכולתו להתמצא בספרות מחקרית, להציג רציונל מחקרי בצורה לוגית, לתכנן ולערוך מחקר מהימן, לנתח ממצאים ולא רק לתאר אותם, ולעמוד בסטנדרטים מקובלים של כתיבה אקדמית.
עבודת תזה היא מרכיב מרכזי בסדר היום ובציון הסופי של תלמידי תואר שני במסלול מחקרי. התחום שבו עוסקת התזה יתווה את תמהיל קורסי הבחירה של הסטודנט, ויהיה תחום ההתמחות שלהם.
מטרת ההוראה באוניברסיטה היא להכשיר חוקרים. תחילה מתבקשים הסטודנטים לכתוב עבודות סמינריוניות, לאחר מכן תזה, שבמסגרתה מוגשת הצעת המחקר, ולבסוף המחקר עצמו. השלב הבא הוא התואר השלישי ופרסומי מחקרים מדעיים גם לאחריו. היקף התזה משתנה בין התוכניות. היא תהיה רחבה דיה כדי לתת לסטודנט אפשרות להוכיח שהצליח במשימה המורכבת, אך גם מוגבלת במידה שתאפשר לקוראים לקרוא את העבודה בצורה מעמיקה ובזמן סביר. כבר בראשית העבודה צריך לקבוע נושא שאפשר יהיה לכתוב עליו בהיקף מתאים, ושיהיה בו היבט חדשני המצדיק את קיום המחקר.
עבודות תזה נכתבות בהדרכת מנחה אישי. אם בכתיבת עבודה סמינריונית הסטודנטים מקבלים הדרכה אינטנסיבית, הרי שבכתיבת עבודת מאסטר ההדרכה מצטמצמת, והיא תצטמצם עוד בכתיבת עבודת הדוקטור. חשוב להציג למנחה חלקים מהעבודה בהתהוותה, כדי להבטיח שהעבודה מתקדמת בדרך המקובלת על המנחה. לעבודות מאסטר ולעבודות מחקר בכלל יש מבנה אופייני (הוא עשוי להשתנות מעט בהתאם להחלטת הסטודנט והמנחה ולפי המקובל בפקולטה): תקציר, מצב המחקר ו/או הרקע התאורטי; שאלת המחקר; שיטת המחקר; תוצאות; דיון; וביבליוגרפיה. שלושת הסעיפים הראשונים יופיעו בקצרה גם בהצעת המחקר.
במקרים של למידה ומחקר בקבוצת מחקר או מעבדת מחקר, עבודת המחקר נעשית בהנחיית ראש המעבדה. לאחר שהמנחה אישר את טיוטת העבודה, היא מועברת לשיפוטם של אנשי סגל הקרובים לתחום. הציון על העבודה מורכב מציון המנחים ומציון השופטים.
חלוקתן האקדמית הבסיסית של אוניברסיטאות בכל העולם, וגם בישראל, היא לפקולטות. כל פקולטה מתמחה בשדה מדעי מסוים, ובדרך כלל (אך לא בהכרח) כוללת כמה מחלקות העוסקות בתחומים ספציפיים בתוך אותו שדה מדעי. לדוגמה, הפקולטה למדעי הרוח כוללת בדרך כלל מחלקות להיסטוריה, ספרות, פילוסופיה ולימודים קלאסיים, ואילו בפקולטות למדעים מדויקים קיימות בדרך כלל מחלקות לפיזיקה, מתמטיקה וכימיה. עם זאת, חלוקת תחומי הלימוד לפקולטות ומחלקות עשויה להשתנות בין המוסדות האקדמיים השונים.
באוניברסיטת בר אילן תשע פקולטות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה למדעים מדויקים, הפקולטה למדעי החיים, הפקולטה להנדסה, הפקולטה למשפטים, הפקולטה למדעי החברה, הפקולטה למדעי הרוח, הפקולטה לחינוך, והפקולטה למדעי היהדות.
באוניברסיטאות רבות יש גם יחידות ובתי ספר עצמאיים שאינם מתנהלים תחת פקולטה. בבר אילן, למשל, קיימת היחידה ללימודים בין תחומיים, המכנסת תחתיה חמש תוכניות לתארים מתקדמים; המערך לתוכניות ייעודיות, האחראי על המכינה הקדם-אקדמית ועל תוכניות לאוכלוסיות מיוחדות, דוגמת אנשי זרועות הביטחון והקמפוס החרדי; ומספר בתי ספר שאינם משויכים לפקולטות, ובהם בית הספר למנהל עסקים, בית הספר להייטק וסייבר ובית הספר הרב-תחומי לקיימות וסביבה.
בכל אוניברסיטה ישנם שני מדרגים נפרדים ומקבילים: הסגל האקדמי והסגל המנהלי. החלוקה הזאת מתקיימת ברמת האוניברסיטה באופן כללי וגם ברמת הפקולטות והיחידות השונות. בראש האוניברסיטה עומד הנשיא, החולש הן על ההיבטים האקדמיים והן על ההיבטים הניהוליים של האוניברסיטה.
בראש סולם הסגל האקדמי ניצב רקטור האוניברסיטה. הרקטור עומד בראש הסנאט, שהוא הגוף האחראי על ההוראה והמחקר והוא הסמכות האקדמית העליונה באוניברסיטה. המדיניות האקדמית של האוניברסיטה מוגדרת בידי הסנאט, הוועדות האקדמיות וחבר הנאמנים.
בראש הסגל המנהלי ניצב מנכ"ל האוניברסיטה.
משרת הנשיא היא המשרה הבכירה ביותר בארגון. נשיא האוניברסיטה אחראי על הן על ההיבטים האקדמיים והן על ההיבטים הניהוליים של האוניברסיטה, ולכן עליו להיות בעל כישורים בשני התחומים. באוניברסיטאות בישראל נהוג למנות לתפקיד הנשיא איש/אשת סגל שמילא קודם לכן תפקיד אקדמי בכיר. הוא נבחר בידי ועדת איתור ואת המינוי מאשר חבר הנאמנים, שהוא המוסד הניהולי העליון באוניברסיטה.
נשיא האוניברסיטה עובד בהתאם לתוכנית אסטרטגית לקידום האוניברסיטה במישור האקדמי, הכלכלי והארגוני. הוא עוסק בתחומים הקשורים ברוח האוניברסיטה, קשריה בארץ ובעולם, ובהתוויית האסטרטגיה. מתוקף תפקידו, הנשיא חבר במועצה האקדמית העליונה, שהיא הגוף הייצוגי העליון של האוניברסיטה, ובסנאט, שהוא הסמכות האקדמית העליונה באוניברסיטה.
נכון לשנת 2024, נשיא אוניברסיטת בר-אילן הוא פרופ' אריה צבן.
רקטור האוניברסיטה הוא חבר/ה הסגל האקדמי, בדרגת פרופסור, הניצב בראש סולם הסגל האקדמי. הוא אחראי על ניהול כל הפעילות האקדמית באוניברסיטה: ההוראה, המחקר, מינויים וקידום חברי סגל, ועוד. הוא עומד בראש הסנאט, שהוא הגוף האחראי על ההוראה והמחקר באוניברסיטה, ומופקד, יחד עם חבר הנאמנים, על שמירת הערכים של האוניברסיטה.
תחת הרקטור יושבת המזכירות האקדמית, המסייעת לו בביצוע המדיניות האקדמית. המזכירות האקדמית מתאמת את פעילות היחידות האקדמיות של האוניברסיטה. היא עוסקת בריכוז ועדות הסנאט, בנושאים הקשורים לסגל האקדמי, בתלמידי מחקר ובתלמידי פוסט-דוקטורט, במלגות וקרנות מחקר ובנושאים רבים אחרים המאפשרים לאוניברסיטה להוציא לפועל את מדיניותה האקדמית.
נכון לשנת 2024, רקטור אוניברסיטת בר-אילן הוא פרופ' אמנון אלבק.
מנכ"ל האוניברסיטה הוא העומד בראש הסגל המנהלי, ואחראי על כלל הפעילות הלא-אקדמית של האוניברסיטה. פעילותו מתבצעת באמצעות אגפי מטה מקצועיים העוסקים בין היתר בתחומי הכספים, התקשוב, השיווק, משאבי אנוש, תפעול ומערך השירותים לסטודנטים. הוא שותף מרכזי בגיבוש האסטרטגיה של האוניברסיטה, תוך שימת דגש על תוכניות הפיתוח והצמיחה של האוניברסיטה ובשום לב לצורך בשמירה על איתנות פיננסית.
נכון לשנת 2024, מנכ"ל אוניברסיטת בר-אילן הוא זהר ינון.
בראש כל אחת מהפקולטות עומד דיקן (או דקאן), איש/אשת סגל בדרגת פרופסור המנהל את ענייניה האקדמיים של הפקולטה. לדיקן רקע מחקרי בתחומים שבהם עוסקת הפקולטה שאותה הוא מנהל, והוא משמש גם כיו"ר מועצת הפקולטה.
המועמדים לתפקיד דיקן מוצעים על ידי ועדת חיפוש, המורכבת מנציגי מועצת הפקולטה, ובראשה עומד רקטור האוניברסיטה. הדיקנים נבחרים בהצבעה דמוקרטית על ידי מועצת הפקולטה ומשמשים בתפקיד בדרך כלל כחמש שנים. לדיקן השפעה ניכרת על אופייה האקדמי והמחקרי של הפקולטה שהוא מנהל, ומכאן החשיבות בבחירות דמוקרטיות ובהגבלת משך הכהונה.
בכל האוניברסיטאות בארץ יש דיקן סטודנטים, שלשכתו נקראת דיקנאט הסטודנטים. מבחינה הירארכית, דיקן הסטודנטים מקביל לדיקנים העומדים בראש הפקולטות, וכמוהם גם הוא איש סגל בדרגת פרופסור. לשכת דיקן הסטודנטים אמונה על רווחתם של הסטודנטים ומטפלת בנושאים הקשורים בהיבטים אקדמיים, כלכליים, חברתיים, אישיים ותרבותיים של הסטודנטים באוניברסיטה. דיקן הסטודנטים עוסק בנושאי מלגות, שכר לימוד, מעונות, שירות מילואים, שירות פסיכולוגי, אבחון ותמיכה בסטודנטים עם לקויות למידה, הנגשה, שוויון הזדמנויות, דת ומסורת, הטרדות מיניות ופגיעות אחרות, ועוד. דיקן הסטודנטים קשור גם לתאי הסטודנטים השונים ולמעורבות חברתית. במקרים רבים יוזם דיקנאט הסטודנטים תוכניות וסדנאות לשיפור כישורי למידה והעשרה בתחומים שונים.
הסנאט ומליאת הסנאט הם הסמכויות האקדמיות העליונות, והחלטותיהם נוגעות ומחייבות את כל הגופים האקדמיים באוניברסיטה. הסנאט אחראי על ההוראה והמחקר באוניברסיטה, ויחד עם חבר הנאמנים הוא מופקד על שמירת היסודות הרוחניים שלה. בנוסף, הסנאט מייעץ לוועד המנהל של האוניברסיטה.
רוב חברי הסנאט נבחרים באופן דמוקרטי, ויש בו גם חברים 'מתוקף תפקידם' כמו נשיא האוניברסיטה והרקטור. כל הפקולטות מיוצגות בסנאט. תפקידי הסנאט מקיפים את פיתוח וקידום המחקר המדעי, הענקת תארים אקדמיים, מינוי דיקני פקולטות ומינוי חברים בוועדה המרכזת. הסנאט ממליץ על מינוי חברי סגל לדרגת פרופסור מן המניין וקידומם, הענקת קביעות לחברי סגל, ועוד. בסנאט ועדות קבועות שכל אחת מהן אמונה על היבט אחר. הסנאט ממנה ועדות נוספות, האחראיות למינוי חברי סגל וקידומם, קבלת תלמידים ומשמעת.
בכל אוניברסיטה יש תקנון פתוח לעיון הציבור, המגדיר ומפרט במדויק את הרכב הסנאט, את מספר התכנסויות המליאה בשנה, משך כהונת החברים בו ועוד.
חבר הנאמנים הוא הגוף העליון של האוניברסיטה, הקובע את דרכה, יעדיה והאסטרטגיה שלה (בדומה לדירקטוריון של חברה). חבר הנאמנים מתכנס בדרך כלל אחת לשנה לאספה כללית. טקסי חלוקת תארי דוקטור ודוקטור של כבוד מתקיימים בנוכחות חבר הנאמנים. בחבר הנאמנים מכהנים נשיא האוניברסיטה, הרקטור וסגניהם, הדיקנים, אנשי סגל נוספים ועוד חברות וחברים נבחרים.
לאוניברסיטאות יש כלים שונים לעידוד הישגים גבוהים ולקידום סטודנטים מצטיינים. אחד מהם היא רשימת מצטיינים יוקרתית.
אחת לשנה מפרסמת האוניברסיטה רשימת מצטייני דיקן מקרב תלמידי התואר הראשון בכל אחת מהפקולטות. מדובר ב-3-5% מכלל הסטודנטים. סטודנטים אלה השיגו ציון ממוצע גבוה מסוים (בבר אילן 88), עמדו בכל חובות הקורסים שנדרשו להם, וצברו מספר נדרש של נקודות זכות בשנה (בבר-אילן מינימום 16). מתוך רשימת מצטייני הדיקן נבחרים מצטייני הרקטור. אלה סטודנטים ספורים, לרוב אחד מכל פקולטה, בעלי ההישגים הגבוהים ביותר, בדרך כלל בעלי ממוצע ציונים של 95 לפחות.
האוניברסיטאות מחויבות לשקיפות בבחירת רשימות מצטייני הרקטור ומצטייני הדיקן וסטודנטים רשאים לערער אם הם סבורים שעמדו באמות המידה הנדרשות לכניסה לרשימה, אך לא נכללו בה (אין צורך להגיש בקשה להיכלל ברשימה, שכן הנתונים הרלוונטיים מצויים בידי האוניברסיטה). שיקולי הבחירה מבוססים על הישגים בלבד, ולא נלקחים בחשבון גורמים כמו מצב אישי וכלכלי. הכניסה לרשימות ההצטיינות תלויה בהישגים אובייקטיביים ומדידים מספרית, ולכן אפשר להיכלל בה יותר מפעם אחת. להצטיינות דיקן, ולא כל שכן להצטיינות רקטור, יש ערך סמלי, אך יותר מכך. ההצטיינות יכולה להקנות יתרון למועמדים לקבלת מלגה ומשרה - באקדמיה ומחוצה לה.
מלגת הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים נוסדה במטרה לעודד חוקרים צעירים להגיע לאוניברסיטה, ולאפשר להם להקדיש את מלוא זמנם ומרצם להשלמת המחקר שלהם. מלגאי הנשיא מאותרים ע"י ועדה אקדמית מיוחדת, מבין מאות מועמדים. זוכי המלגה חותמים על חוזה המפרט את התנאים לקבלת המלגה, את דרישות המחקר, את לוחות הזמנים הנדרשים לסיום הדוקטורט ואת נסיבות ביטול המלגה. בנוסף, זוכים מלגאי הנשיא לפטור מלא משכר לימוד ולסיוע במימון נסיעה שנתית לחו״ל, להצגת עבודת המחקר בכנסים בינלאומיים.
מוסד אקדמי המוסמך להעניק תארי דוקטור לדוקטורנטים (Ph,D או MD), מוסמך גם להעניק תואר דוקטור לשם כבוד (.Dr. h. c) - עיטור המבטא את הוקרת האוניברסיטה לגברים ונשים על תרומתם לחברה ולמדינת ישראל. מקבלי התואר נבחרים על ידי ועדת הסנאט, בשל הישגיהם החברתיים, המדעיים והאמנותיים, ולעתים התואר מוענק גם לארגונים הנמצאים כראויים לכך. התארים מוענקים מדי שנה בטקס חגיגי בהשתתפות חבר הנאמנים של האוניברסיטה. תואר דוקטור של כבוד אינו מחייב תואר אקדמי.
אות הנשיא ניתן לידידי האוניברסיטה ושוחריה מישראל ומחו"ל על תרומתם להישגיה של אוניברסיטת בר-אילן ולפיתוחה. זוהי דרכה של האוניברסיטה להודות מדי שנה לגברים ולנשים המסייעים להצעיד אותה קדימה.
פרס ישראל הוא פרס שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים, והוא נחשב לפרס היוקרתי ביותר המוענק בישראל, ולישראלים. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, והענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפותם של ראשי המדינה. נכון לשנת 2024, זכו 24 חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן בפרס זה.
